Moses, part 3 - משה, חלק ג Moses, part 3 - Moshe, part c Moïse, partie 3 - Moshe, partie c 모세 3부 - 모세 3부

משה מאת אחד העם By Ahad Ha'am (סוף) (end)

אבל הנביא לא כהן הוא, כי יכּנע בנקל לפני החיים וישנה מַערכי לבו לפיהם. But the prophet is not Cohen, because he will easily give up before life and change his heart's values.

כמעט עבר הרושם הראשון – וחוזר הנביא לתעודתו ומחליט ללכת הלאה, ויהי מה. Almost the first impression has passed - and the Prophet returns to his certificate and decides to move on, and whatever. מכּיר הוא עתה בטיב העבודה הקשה, הנכוֹנה לו בעתיד. He now recognizes the nature of the hard work that awaits him in the future. כבר נכרתה מלבו האמונה ב’מהפכה פתאומית' ויודע הוא, ש’באותות ובמופתים' וב’מראות אלהים' אפשר לעורר התלהבות לשעה, אך לא לברוא לב חדש, לעקור ולטעת רגשות ונטיות באופן שלם וקיים... ועל כן הוא מזדיין בכל כוח סבלנותו, לשׂאת  טרחו ומשׂאו של ההמון הזה ולחנכו לאט לאט עד שיהיה מוכשר לתעודתו. וכה תעבור העת הראשונה. And so the first time will pass.

הנביא מורה ומחנך, סובל וסולח, ובסתר לבו תנחמהו התקוה, כי לא יארכו הימים וחנוכו יעשׂה פרי ובעיניו עוד יראה את עמו מגיע לסוף תעודתו בארץ נחלתו. The Prophet is a teacher and educator, suffering and forgiving, and in the secret of his heart the hope will be comforted, that the days will not last and his enlightenment will bear fruit and in his eyes he will still see his people coming to the end of his certificate in the land of his possession. והנה – מעשׂה המרגלים !

עם הולך לכבוש לו בכוחו ארץ לאומית ולברוא לו ברוחו חיים לאומיים, חיים שיהיו למופת לכל שאר העמים, – ושמועה אחת רעה מרַפּה את ידיו עד ליאוש ומביאתהו לפנות עורף לכל העתיד הגדול !... A nation is going to conquer a national land with its power and create in its spirit a national life, a life that will be exemplary for all other peoples, - and one bad rumor loosens its hands to despair and brings it to turn its back on the whole great future! ...

למראה שפלות כזו, העמוקה מתהום, לא יעמוד גם לב נביא. At the sight of such lowliness, deep from the abyss, a prophet's heart will not stand either.

ראה משה עתה, כי גם תקוָתו האחרונה אין לה יסוד, כי גם החנוך לא יועיל להמון שפל כזה ליעשׂות לנושׂא תעודה גדולה, – ומיד גוזר הנביא כלָיה על דורו ומחליט להשאר במדבר ארבעים שנה, 'עד תוֹם כל הדור ההוא', ותחתיו יקום דור חדש, שנוֹלד וגדל בחירוּת ונתחנך מנעוריו על ברכי התורה הגדולה, אשר תהיה שמירתה עליו בארצו העתידה. See Moses now, that even his last hope has no basis, because even the enlightenment will not benefit such a lowly person to make a great certificate, - and immediately the Prophet cuts his kidney on his generation and decides to stay in the desert for forty years, 'until the end of all that generation'. , Who was born and raised in freedom and was educated from his youth on the knees of the great Torah, which will be guarded over him in his future land.

ללכת לקראת הסכנה בצעדי אוֹן, להתנפל יחידי על אויב חזק שבעתים, לקפוץ לתוך הים בשעת הסערה, – כל זה דורש בלי ספק אומץ־לב במדה בלתי רגילה.

אבל גבוּרה גדולה מזו הרבה דרושה לאדם בשביל לעקור מלבו, בדעת והכּרה ברורה, תקוה נשׂגבה, שהיתה לו תמצית החיים ; לעמוד בחצי הדרך בעת שכּל רגשותיו הומים ודוחפים אותו הלאה, אל המטרה, שנראתה לו קרובה כל־כך. וגבוּרה ממין זה היא שרצתה המסורת העברית לראות ולהראות ב’אדם העליון' שלה, באדון הנביאים... לשוא יאיצו בו אחרי כן בני דורו, בהכירם עוָתתם, לשוב אל העבודה ולהוליכם אל ארץ נחלתם ; לשוא יקראו אליו בתחנונים : 'הננו ועלינו' ! – הנביא כבר גזר גזרתו וממנה לא ישוב, לא יוכל לשוב. - The prophet has already decreed his decree and from it he will not return, he will not be able to return. הוא בא לידי הכּרה, כי 'העדה הרעה הזאת' לא תצלח למטרתו, – ולא יועילו תחנונים להביא את הנביא לידי מעשׂה המתנגד להכּרת לבו. He comes to the realization that 'this evil witness' will not succeed in its purpose - and pleadings will not be useful to bring the Prophet into an act that opposes the recognition of his heart. מתאבּל הוא עמהם ומיצר בצרתם, אבל על כל תחנוניהם משיב הוא בפנים נזעמים : He mourns with them and straits in their distress, but to all their pleas he replies with an angry face: 'אל תעלו, כי אין ה' בקרבכם ! 'Do not ascend, for there is no God among you!

וכה יושב הנביא במדבר, מקבּר את דורו ומחנך דור חדש.

שנה אחר שנה תעבור, והוא לא ייעף ולא ייגע לשנן לדור הצעיר, הצומח לפניו, את חוקי הצדק, שעליו להנהיג בארץ עתידותיו, ולהזכיר ולחזור ולהזכיר לו את העבר הגדול, שבו נוצרו החוקים האלה. העבר והעתיד ממלאים נפש הנביא ומשלימים זה את זה. בהוה רואה הוא אך 'מדבּר' מסביב, כי רחוקים החיים ממַשׂאת נפשו, ועל כן עיניו נטויות לפנים ולאחור : חי הוא בעולם העתיד, שהוא רואה בעיני רוחו, ומבקש חזוּק במעשׂי העבר, שמהם הושתת עולמו זה... וככלות ארבעים שנה, והדור החדש התעתּד לשׂים קץ לחיי הבטלה במדבר ולשוב אל העבודה הלאומית שנפסקה, – והנה מת הנביא ואיש אחר התיצב בראש העם והכניסהו לארצו !

מפני מה מת הנביא ולא זכה להשלים בעצמו את מפעלו ?

המסורת, כידוע, אינה נותנת טעם מספיק לדבר. אבל בחוש נכון הכּירה, שכך צריך להיות. כשהגיעה השעה להגשים את האידיאל במעשׂה, אין הנביא יכול עוד לעמוד בראש העם ומוכרח לפַנוֹת מקומו לאחר. When the time comes to fulfill the ideal in action, the Prophet can no longer stand at the head of the people and must turn his place to another. לפי שמאותה השעה מַתחילה תקופה חדשה, תקופה של סלוּק נבואה, של ותּוּרים ופשרות, המונחים בטבע מלחמת־החיים, וסוף סוף מקבלת המציאוּת צורה שונה מאד מזו שראה הנביא בחזון, ונוח לו על כן למוּת במדבּר משיראה כל זאת בעיניו. 'מנגד יראה את הארץ ושמה לא יבוא'. הוא הביא את עמו עד ה’גבול', הכין את לבו לקראת העתיד ונתן לו אידיאל נשׂגב, שאליו ישׂא עיניו בצר לו וימצא נוחם וישע, – ומכאן ואילך יבואו אחרים, המסוגלים יותר להתפשר עם החיים, ויעשׂו מה שיעשׂו וישׂיגו מה שישׂיגו, אם מעט ואם הרבה, אך בכל אופן לא כל מה שרצה הנביא להשׂיג ולא איך שרצה להשׂיג. והוא, הנביא, באמונתו חי ובאמונתו מת.

כל רעת החיים, אשר ראה בימיו, לא עצרה כוח ליאש לבו מכל תקוה לעתיד ולהעכיר את זוהר האידיאל המאיר לו מרחוק. והוא מת בפנים מאירות ובדברי נחמה על שׂפתיו לאחרית הימים ; מת – כדברי המסורת – 'בנשיקה' ; בדבקוּתו באותו האידיאל, אשר לו הקדיש את חייו ולמענו עבד וסבל עד נשימתו האחרונה. כשרצה היינה לתאר גדולתו של אדון המשוררים העברים, של רבי יהודה הלוי, – אמר עליו, שהוא נולד בנשיקה.

אבל זהו מושׂג זר לרוח היהדות, והמסורת הלאומית, כשרצתה לתאר גדולתו של אדון הנביאים, לא יחסה לו לידת נשיקה, אלא מיתת נשיקה : הוא מת בנשיקה לאחר שכּלה את מעשׂיו והשלים את המוטל עליו, לאחר שסבל נֶטל החיים ועמד כל ימיו כצור חזק בלב ים, מבלי נטות הצדה ומבלי להרכּין ראשו לפני הגלים המתרוממים נגדו להעתיקו ממקומו... אמרתי, כי 'היוצר – בצלמו יוצר'.

ואמנם, בתמונה זו של משה הגשים רוח עמנו את מיטב עצמוּתו. יפה אמרו המקובלים : 'אתערותא דמשה בכל דרא ודרא'. The Kabbalists beautifully said: באמת ניצוץ של 'משה' הולך ומאיר מתוך החשכה בחיי עמנו בכל הדורות, ואין הדבר צריך לראיות ארוכות, אלא די לנו לפתוח רק 'סדר התפלה', בשביל לראות כמעט בכל עמוּד ועמוּד, שהשאיפה הפנימית להתגשמות האידיאל הנבואי בכל היקפו העולמי לא עזבה את עמנו אף בתקופות היותר אכזריות, עם היותו הוא עצמו נתון בסכנה ונודד מארץ לארץ מפני רודפיו. חיי הוה לא היו לו לישׂראל מעולם. תמיד היה שרוי בצער ומלא כעס ותמרורים על הרעה והרשעה שבהוה. אבל תמיד היה מלא עם זה תקוות מזהירות ואמונה עמוקה בנצחון הטוב והצדק לעתיד, וסמוכים לתקוָתו ואמונתו היה מבקש ומוצא תמיד בחזיונות העבר, שבהם ראה מהרהורי לבו ועמל לקשטם בכל מיני קשוטים, בשביל לעשׂותם מעין 'אַספּקלריא של העתיד'. אפילו הלשון העברית, לבושו של רוח ישׂראל, אין בה 'הוה', אלא 'עבר' ו’עתיד' בלבד. ולחנם נחלקו הדעות ונתרחקו לקצוות בנוגע לתכוּנתו היסודית של רוח עמנו : אם היא אוֹפּטימיסמוס או פּסימיסמוס. באמת זה וזה יש בו, אלא שהפּסימיסמוס שבו מתיחס אל ההוה, והאוֹפּטימיסמוס – אל העתיד. כך היו הנביאים, וכך הוא גם עם־הנביאים. רק תקופה אחת קצרה היתה לו לישׂראל בעת החדשה, שעיפה נפשו מרוב עמל ותלאה והתחיל משתוקק להוה : להתענג על חיי השעה, ככל העמים, ולבלתי בקש מן החיים יותר ממה שיוכלו לתת.

ומכיון שנתעוררה בו תשוקה זו והיתה לו לאידיאל, מיד נראתה גם בה – עם כל התנגדותה בעיקרה להרוח הנבואי – אותה התּכוּנה הנבואית : לרדוף אחר האידיאל עד קצהו האחרון ושלא לחוס על שום דבר המעכּב את השׂגתו. לא חסו בני התקופה ההיא על העתיד הגדול – שבּו שגו אבותיהם מדור דור – ועקרוהו מלבם בבת אחת, כשנראה להם צורך לעקרו בשביל השׂגת האידיאל של ההוה. ואחר העתיד נמשך בהכרח גם העבר, שכל עיקרו לא היה אלא 'אספּקלריא של העתיד'... וסופו של דבר היה, כידוע, שגם ההוה לא הושׂג, ומכל עמלה של אותה העת, שרצתה להחריב עולם ולבנות עולם,  נשאר רק החורבן לבדו  והרגש המר  של אבּוּד־כוח לבטלה. אבל כל זה היה רק מקרה עובר, מעין 'התעלפות' ואָבדן ההכּרה העצמית לשעה קלה.

אין ה’נבואה' מסתלקת אלא לזמן, ואחר כך היא חוזרת ותוקפת את נושׂאה ומושלת בו בעל כרחו. גם העם הנבואי חזר והכּיר את עצמו בעל כרחו, ואנו רואים 'אתערותא דמשה' שוב בוקעת ועולה, ואותו הרוח, שקרא לו למשה לפני אלפי שנה ושלחהו לתעודתו שלא מרצונו, – הוא חוזר וקורא גם עתה לדור אחרון : 'והעולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים.

חי אני, אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם'...