כאן דעה | למה מגיע לנו לחטוף שפריץ בפרצוף מאוטובוסים?
ביום חמישי בערב קבעתי עם דני אשתי לקנות רדיאטור חדש אחרי העבודה.
הגעתי לפניה, ובדקות שהמתנתי לה ראיתי מבעד לזגוגיות של החנות
הולכי רגל שנראו כאילו הם במשחק מחשב מהניינטיז.
בכל פעם שחלף רכב הם זינקו הצידה,
נצמדו לחומות ובעיקר התפללו שלא לחטוף מיץ כביש לפנים.
מיץ כביש לפנים.
כשדני הגיעה הלב שלי התכווץ.
מסתבר שאוטובוס שניסה להספיק רמזור פינק אותה על הדרך בצונאמי.
היא רעדה מקור ונראתה כמו ליצן עצוב שאין לו על מי לכעוס.
חיבקתי אותה, ניסיתי לאלתר מגבת מחולצה וטישו שהיו לי בתיק,
והצטע-רתי שאין לי באטמוביל. למה באטמוביל?
נו, כאילו שאני אספיק גם לשים אותה בבית מהר,
וגם לטוס להשפריץ עליו בחזרה. רעיון, רעיון מוזר... כן.
אבל למרות שהתקרית חירבה לה את היום ושרטה לי את הלב,
פספסנו רק את הרדיאטור שרצינו.
אבל סטטוס שכתבתי בנושא בקבוצת פייסבוק
העלה יותר מדי סיפורים, 78 בתוך ארבע שעות, זה המון.
על בחינות גמר שהוחמצו,
תורים סופר חשובים שפוספסו וימים שהתמלאו בתסכול
הודות לחוסר התחשבות שלא קשה במיוחד למנוע.
אני לא מאמינה שזה נעשה בכוונה,
אבל יש באקט הזה משהו כל כך אגוצנטרי ומתריס
שמדהים לחשוב שהוא אקראי לחלוטין.
כמו הרבה עוולות אחרות על משקל רחוק מהעין רחוק מהלב,
אנשים עושים את זה בגלל שקל מדי לשכוח מהסביבה
ולהתרכז אך ורק במה שאני חווה עכשיו - בתוך הרכב המוגן ממזג האוויר.
אז איך מכניסים את לזה לתודעה? בשני שלבים.
ראשית - מדמיינים את האדם שהכי יקר לכם
חוטף ספלאש שמן בוץ ומים ממכונית חולפת. ככה לפנים.
מבאס, הא?
ואז, מדמיינים את עצמכם בתוך אותה מכונית שהשפריצה עליו.
בתרחיש כזה הרי לא ישנה לכם למה לא שמתם לב, אלא איזה מסכן הוא.
שנית - מקבעים בראש את ההבנה שגשם ושלוליות תמיד מגיעים
עם צמצום מסיבי של המרחב להולכי הרגל.
זה אומר לא להאיץ גם אם לרגע הנתיב העמוס התפנה
ואתם חייבים כבר הביתה,
זה לזכור שלהספיק את הרמזור שווה לחרבן למישהו את היום
כדי לחסוך לעצמי דקה וחצי,
זה להיזהר במיוחד בצמתים ובפניות
ולקלוט שאם הרכב לפניי מתיז כמות מים מדהימה, מגניבה כזאת,
אז גם שלי עומד לעשות את זה.
זה מאמץ קטן - יש לנו מעט ימים גשומים בשנה
ויישום שלו ימקם אותנו קל בצד הנכון של הקארמה.
