לא תמיד הגבורה לובשת מדים | כאן דעה
סרן עודד אמיר שמעת עליו? לא שמעת עליו.
לוחם שייטת, עשה מעשי גבורה, אני גר ברחוב על שמו.
רחוב לידי, סגן אלוף עמנואל מורנו, שמעת עליו.
הרחוב המקביל אליי, אביגדור קהלני, גיבור ישראל.
המשותף לכולם ולעוד הרבה רחובות והנצחה בארץ זה לובשי מדים.
כבודם במקומם, אבל יש עוד הרבה אזרחים שעושים מעשי גבורה
ולא זוכים לאותה תהילה, לאותה הנצחה.
הם דרך אגב לא צריכים את זה, אנחנו צריכים את זה.
אפריל 2018, שיטפון בזק שוטף את נחל צפית שבנגב
בזמן שנערים ממכינת "בני ציון" נמצאים בערוץ הנחל עצמו.
אחד מחברי המכינה, צור אלפי בן ה-17,
שחלם להתגייס ליחידת החילוץ המובחרת 669,
נחלץ לעזרת כמה מחברותיו למכינה, מצליח להציל את חייהן
ובכך למנוע אסון כבד יותר ממה שנודע לימים כאסון "נחל צפית".
כשתשו כוחותיו של צור, נסחף גם הוא בשיטפון
ושם נקבע מותו עם עוד תשעה מחבריו למכינה.
ינואר השנה, הצפות כבדות בנהריה בעקבות גשם בלתי פוסק.
אזרח בשם מוטי בן שבת, בן 38,
רואה מחלון ביתו רכב לכוד בשיטפון עם אנשים בפנים,
מוטי לא מהסס, יורד מביתו, מציל את יושבי הרכב,
אך הוא נסחף בשיטפון.
מאוחר יותר נמצא מוטי סמוך למרינה כשהוא ללא רוח חיים
עם ידיים שבורות וחתכים, כנראה משבירת חלון הרכב בעת ניסיונות החילוץ.
באחד הראיונות סיפר אביו, דני, שמוטי תמיד היה אומר
שהמצווה הכי גדולה לדעתו היא להציל חיים של מישהו אחר,
זאת גם הסיבה שכל חייו הרבה להתנדב בעמותות חסד,
אך את המצווה הגדולה ביותר עשה בסוף מתחת לחלון ביתו.
חודש יולי השנה, מיכאל בן זיקרי בן ה-45 מבלה עם אשתו הטרייה,
לה נישא רק לפני כארבעה חודשים, באגם הסמוך לחוף זיקים.
בן זיקרי ואשתו מבחינים באם עם שלושת ילדיה טובעים באגם.
מיכאל קופץ כדי להציל את האם וילדיה
ומצליח לחלץ אותם כשהם במצב קל-בינוני,
אך בן זיקרי עצמו לא יוצא מהמים.
מאוחר יותר כוחות הצלה ומתנדבים מוצאים את בן זיקרי כשהוא ללא רוח חיים.
בשלושת האירועים האלה,
אזרחים הם אלה שהקריבו את חייהם למען מי שלא בהכרח הכירו.
אם הם היו עושים את מעשיהם אלה במסגרת צבאית, בשדה הקרב לדוגמה,
סביר להניח שהם היו מקבלים על מעשיהם את העיטור הגבוה ביותר,
זה ששומרים למתי מעט,
אבל הם היו אזרחים שנקלעו לזירה במקרה,
בלי שאף אחד יקרא להם ובלי שאף אחד בכלל יצפה מהם לעשות משהו.
הם הרי יכלו להסתפק בקריאה לכוחות ההצלה,
ועוד היינו אומרים שהם גילו בכך אזרחות טובה,
אבל הם לא הסתפקו בזה.
במסכת סנהדרין נכתב:
"כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא",
מה שהפך לימים לביטוי השגור יותר,
"כל המציל נפש חיה אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו".
אכן עולם ומלואו הם הצילו...
ואין מי שיכול להעיד על כך יותר מההורים שקיבלו לידם את ילדיהם במתנה.
חיילים מרגשים אותנו, לובשי מדים בכלל מעוררים בנו תחושות תודה
שהם כאן בשבילנו, שבזכותם אנחנו כאן.
אבל הסיפורים האלה וכמוהם עוד רבים, מזכירים לנו שלגבורה יש עוד פנים
ולא פעם היא לא לובשת מדים, היא גבורה אזרחית.
התקופה האחרונה מוכיחה לנו כמה סולידריות וערבות הדדית הם מצרך חשוב,
דווקא בגלל זה אנחנו חייבים להעלות על נס כל גילוי של אזרחות טובה,
בטח של אלה שנתנו "כל אשר יכלו לתת".
הם בטח לא עשו את זה בשביל טקסים ואותות,
אנחנו צריכים את זה, בשבילנו.
אנחנו לא יכולים להסתפק בכותרות מפרגנות ומרגשות בערוצי התקשורת
לכמה שעות, מקסימום ימים...
בקצב החיים שלנו זה פשוט נעלם ואיתם הסיפורים.
הם ראויים ליותר, המשפחות שלהם ראויות ליותר,
לטקס מכובד, לקריאת רחובות ומוסדות על שמם,
למפעל הנצחה שיספר וישמר את זכרם.
זה המעט שנוכל לעשות.
בסוף צבא זה תקופה קצרה בחיים, אזרחות - זה רוב החיים שלנו.
כדאי שנהיה אזרחים טובים.