מעשה באתרוגים
הָיָה פעם אדם אחד שאהב מאוד לתת צְדָקה. אֶת כל מַשׂכּורתו תָרם לִצדקה, וּכְשֶזוֹ נִגמרה מָכר אֶת רְכוּשוֹ – הרָהיטים, הכּלים, הבגדים, וּלבַסוף – אֶת הבית כולו. ואֶת הכסף שקיבל תְמוּרת המכירות תָרם לִצדקה.
אִשתו וִילָדיו ראו שבֵּיתָם הולך וּמִתרוֹקֵן: נֶעֶלמו הכורסה, השולחן, ואפילו השׂמיכה החמה שהֵגֵנה עליהם בַּחורף. הילדים הִתהַלְכו בְּבֶטן מְקַרְקֶרת, והתחבקו זה עִם זה בִּשעות הקור.
צר היה לָאֵם על יְלָדֶיה, שֶכֵּן אביהם שוכח אותם וזוכר אֶת העֲנִיים בִּלבד. בְּיום הוֹשַעְנָא רַבָּא הֶחליטה לְנַסות לְשַׂמְחָם. נתנה לְבַעלה עֲשָׂרה מטבעות שֶשָמרה בַּסֵתר, וּביקשה: "בעלי היקר, צֵא וּקְנֵה לַילדים מתנה קטנה בַּשוּק, שֶיִשׂמחו בַּאֲבִיהֶם וּבְחַגָם!"
הִסכּים האיש, לָקח אֶת המטבעות וְיָצא. חשב: מה אֶקנה לִילָדַיי? תְאֵנים מתוקות? אגוזים מְסוּכָּרים? ואולי חֶבל מִשׂחק או חישׁוּק?
אך בָּרֶגע שהִגיע לַשוּק, ראו אותו גַבָּאֵי הצדקה האוספים כסף מֵאַנשֵי הקהילה, ושָׂמחו מאוד. הִנֵה הִזדַמנוּת לִתְרוּמה נדיבה! "בַּעל הצדקה," אמרו לו בְּהִתלהבות, "בוא וְהִשתתף בְּמִצוָוה, אנחנו אוספים כסף לִקנות בגד לִיתוֹמה מִסכּנה..."
בָּרֶגע שֶשָמע האיש על היתומה, שָכח אֶת יְלָדיו ונתן אֶת כל כַּספּו לְגַבָּאֵי הצדקה, שֶיִקנו לה בגד ויֵחַם לה. בָּרֶגע הראשון שָׂמח בְּמַעשֵׂהוּ, אך מיד נִזכַּר בִּפנֵי ילדיו המְצַפּים לְמַתְנָתוֹ. הִתמַלֵא האיש בושה והֶחליט שלא ישוב עוד הביתה.
בִּמקום לָשוב לְבֵיתו הלך לְבֵית הכּנֶסת, שאליו יכול כל יהודי להיכנס בכל שעה. באחת הפינות ראה אֶתְרוֹגים רבּים. הוֹשַעְנָא רַבָּא היה, בְּדִיוק תָמוּ יְמֵי הסוכות, והילדים נוהגים לשׂחק באתרוגים. נָטַל האיש מהאתרוגים, מִילֵא בהם שַׂקוֹ והלך אל הנָמֵל. עלָה לאחת האוניות והִפליג הַרחֵק.
ימים רבּים שט בַּים הגדול, עד שהִגיע לִמדינה אחת. ירד אל החוף והִתיַישֵב עִם שַׂקוֹ.
באותו היום חלה מַלכּהּ של אותה מדינה וסָבל מִכּאבים עַזים בְּבִטְנוֹ. וּכְשֶלַמֶלך כואב – הממלכה כְּמֶרְקָחה! עצות וּתרופות מוּצָעוֹת לָרוֹב, אך בִּטנוֹ של המלך מוסיפה לִכאוב.
לַילה אחד חָלם המלך חלום. "רק דבר אחד יכול לַעזור לךָ," נֶאמר לו בַּחֲלומו, "אֱכול מִן האתרוגים שהיהודים מִתפַּללים עִמָם בְּהוֹשַעְנָא רַבָּא – ותִתרַפֵּא!"
הִתעורר המלך בְּהִתרגשות וקרא: "יש תרופה! הָביאו לי מיד מִן האתרוגים שהיהודים מִתפּללים אִתם בְּהוֹשַעְנָא רַבָּא! מַהרו!"
יָצאו מְשָרְתָיו בִּבְהִילוּת לְמַלֵא אֶת פקודתו. חיפּשׂוּ בכל עיר וּבכל כפר, וּמִשֶלא מצאו הלכו לַנָמֵל, שֶמָא תימָצֵא סחורה שכָּזוֹ באחת הספינות שהִגיעו מרחוק. אוּלם גם בַּספינות לא מצאו אתרוגים. המְשָרתים שָבוּ מְיוֹאָשים אל החוף, והִנֵה לִפנֵיהם יושב אדם הנִשעָן על שַׂק גדול. שָאלו אותו מְשָרתֵי המלך: "מה יש לךָ בתוך השַׂק?"
"כלום," ענה האיש, "אדם עני אני, ואין לי דָבר בַּעל עֵרֶך."
"זאת אנחנו נחליט!" אמרו וּפָתחו אֶת השַׂק. כְּשֶרָאו אֶת האתרוגים הִתפַּלאו, מִכֵּיוָון שלא צמחו אתרוגים בִּמדינתם. "מֵהיכן הֵבֵאתָ אותם?" שאלו.
"אלֶה אתרוגים שהיהודים מִתפַּללים עִמָם בְּהוֹשַעְנָא רַבָּא..."
המְשָרתים לא הֶאמינו לְמִשְמַע אוזנֵיהם: "קח אֶת שַׂקְךָ וּבוֹא עִמָנוּ אֶל המלך!"
הלך האיש מבוֹהָל אחרֵי אַנשֵי המלך וחשב בְּלִבּו: אולי זה עונשי על שֶשָכחתי אֶת יְלָדַיי. מי יודע מה יעשֶׂה לי המלך?
כְּשֶהִגיעו אל הארמון הִבּיט בו המלך ואמר בקול חלש: "סוף סוף! הַגֵש לי בבקשה מִן האתרוגים."
הִגיש האיש לַמלך אתרוג בְּיד רועדת. המלך נגס מִמנוּ, וּרְאֵה זה פֶּלא: הצֶבע שב לִלְחָיָיו. הוא הִזדַקֵף והִכריז בְּקוֹל: "לא יֵיאָמן! הִבְרֵאתי! תודָה, אישי הטוב. ואתם, מְשָרתַיי, הוציאו מיד אֶת כל האתרוגים מֵהשַׂק, מַלְּאוּ אֶת השַׂק בְּדִינָרִים ושַׁלְּחוּהוּ לְבֵיתו!"
מילאו המְשָרתים אֶת השַׂק בְּדִינָרִים ושִׁלְּחוּהוּ בִּברָכה הביתה.