Harry Potter and the Philosopher's Stone 2
פרק 2 הזכוכית הנעלמת
כמעט עשר שנים עברו מהיום שבו התעוררו הדרסלים לגלות את אחיינם הפאות על סף ביתם, אבל דרך פריבט כמעט שלא השתנתה.
השמש זרחה על אותם הגנים המטופחים, והעירה את לוחית המספר 4 על דלת הכניסה של בית משפחת דרסלי.
היא חמקה לתוך הסלון שלהם, שכמעט לא השתנה מאז אותו הלילה שבו מר דרסלי צפה באותה הדיעת חדשות גורלית עליהן שופים.
רק התמונות שעל המדף מעל האח הראו כמה זמן עבר באמת.
לפני עשר שנים היו שם המון תמונות של משהו שנראה כמו כדור גומי מנופח וברוד, חבוש מגוון צבעוני של קובעי פונפון שונים.
אבל דדלי דרסלי כבר לא תינוק, ועכשיו התמונות מראות ילד רחב ובלונדיני שרוכב הפעם הראשונה על אופניים על קרוסלע בלונה פארק,
משחק משחק מחשב עם אביו, מחובק ומנושק על ידי אמו.
לא היה זכר בחדר, וכך שעוד ילד מתגורר באותו הבית.
אולם הרי פוטר עדיין היה שם. הוא אמנם ישן ברגע זה, אבל לא לאורך זמן.
דולתו פטוניה כבר הייתה ערה, וכולה מצווח היה הצליל הראשון ששמע אותו יום.
קום! צא מהמיטה! מיד!
הרי תורר בבעלה, דולתו דווקא שוב על הדלת. קום! היא צווחה.
הרי שמע אותה הולכת לכיוון המטבח, ואז שמע את הרעש שמשמיע מחוות הטיגון כששמים אותו על האש.
הוא התגלגל על גבו, וניסה להיזכר בחלום שחלם. זה היה חלום טוב, היה באור אופנוע מעופף.
הייתה לו תחושה מוזרה שכבר חלם את החלום הזה בעבר.
דולתו שוב עמדה מחוץ לדלת.
קמת כבר? היא דרשה.
כמעט, אמרה הרי.
נו אז קום כבר, אני רוצה שתדאג לי קודלי החזיר, ואל תעיז לתת להם להסרף. אני רוצה שהכל יהיה מושלם ביום ההולדת של דדלי.
הרי פלאת הנחה.
מה אמרת? שאלה דודתו מבעד לדלת.
כלום כלום.
יום ההולדת של דדלי. איך היה יכול לשכוח?
הרי קם באיטיות מהמיטה, והחל לחפש את הגרביים שלו.
הוא מצא זוג מתחת למיטה שלו, ואחרי ששלף מתוך אחד מהם הכביש, הוא גרב אותם.
הרי היה רגיל להכבישים, מפני שהארון שמתחת לגרם המדרגות היה מלא בהם, ושם הוא ישן.
אחרי שהתלבש, הוא יצא אל הפורסדור שהוליך למטבח.
שולחן המטבח כמעט שלא נרם מתחת להרמת המתנות של דדלי.
נראה היה שדדלי אכן קיבל את המחשב שביקש שלא לדבר על הטלוויזיה השנייה ואופני המרוץ.
בשביל מה בדיוק דדלי רצה אופני מרוץ, זו הייתה תעלומה בעיני הרי, כי דדלי היה שמן מאוד ושנה פעילות גופנית.
אין להם כן כמובן הפעילות כדי להלכניס למישהו אגרוף.
סק האגרוף האהוב על דדלי היה הרי, אבל בדרך כלל הוא לא הצליח לתפוס אותו.
אולי לא ראו עליו, אבל הרי היה זריז ביותר.
ייתכן שהיה לזה קשר לזה שהוא חי בתוך ארון הפלולי.
אבל הרי תמיד היה קטן ורזה לגילו.
הוא נראה עוד יותר קטן ורזה מי שהיה, בגלל שכל הבגדים שלו היו פעם בגדים של דדלי, ודדלי היה גדול ממנו בערך פי ארבעה.
להרי היו פנים רזים, ברכיים בולטות, שיער שחור ועיניים ירוקות בועקות.
הוא הרכיב משקפיים עגולים שהיו עטופים בהמון יער דבק, בגלל מספר הפעמים שדדלי הכניס לו אגרוף באף.
הדבר היחידי בהופעתו שהרי אהב הייתה צלקת דקיקה על מצחו שהייתה לצורה של מכת ברק.
הצלקת הייתה שם מאז שהוא זכר את עצמו, והשאלה הראשונה שזכר את עצמו שואלת דודתו הייתה איך קיבלת הצלקת.
בתאונת הדרכים שבה נהרגו עורך, היא אמרה, ואל תשאל שאלות.
אל תשאל שאלות. זה היה הכלל הראשון לחיים שקטים במשפחת דרסלי.
הדוד ורנו נכנס למטבח בזמן שהרי הפך את כותלי החזיר בתוך המחוות.
שרק את השיער שלך, הוא נווח כבריקת בוקר.
בערך אחת לשבוע הדוד ורנון היה מציץ מעל העיתון שלו וצועק שהרי זקוק לתספורת.
הרי ודאי הסתפר יותר פעמים בחייו מכל שער הבנים בכיתה שלו גם יחד.
אבל זה לא שינה כהוזה. השיער שלו פשוט סמך ככה לכל הכיוונים.
כשדדלי נכנס אל המטבח עם אימו, הרי כבר עמד ותיגן את הביצים.
דדלי היה דומה מאוד לדוד ורנון. היה לו פרצוף גדול והוא ורוד,
מעט מאוד צבר, עיניים כחולות קטנות ומאמיות, ושיער בלונדיני סמיך ששחב בקו חלק על ראשו השמן הרחב.
הדודה פיטוניה הרבטה לומר שדדלי נראה כמו תינוק של מלאכים.
הרי הרבה לומר שדדלי נראה כמו חזיר עם פאה.
הרי הניח את הצלחות עם כותלי החזיר והביצים על שולחן האוכל.
משימה לו פשוטה, כי לא היה שם הרבה מקום פנוי.
בינתיים דדלי ספר את המתנות שלו.
פניו נפלו.
שלושים ושש! אמר מביט אל עמו ואביו. זה שתיים פחות מבשנה שעברה.
חמודי, לא ספרת את המתנה של דודה מרג'. הנה היא מסותרת כאן, מתחת לחבילה הגדולה הזאת מאמא ואבא.
טוב נו, אז שלושים ושבע! אמר דדלי, ופניו העדימו.
הרי שראה שדדלי עומד לעשות הצגה הגדולה, התחיל לזלול את כותלי החזיר בסי המהירות, לפני שדדלי יהפוך את השולחן.
גם דודה פיטוניה הרגישה כנראה בסכנה, כי אם יהיה רע לומר, ונקנה לך עוד שתי מתנות כשנצא היום, מה נתחבו בלי עוד שתי מתנות? ככה טוב?
דדלי חשב על זה רגע. נראה היה שזה מאמץ גדול בשבילו. ובסוף אמר בי, לאט.
ואז יהיו לי שלושים ו... שלושים ותשע, פוץקי! אמרה דודה פיטוניה.
אה, דדלי התיישב בכבדות ותפס את החבילה הקרובה אליו. אז בסדר.
הדוד ורנון צחקה. מה קטן שקרוצה את מורן הכסף שלו, בדיוק כמו אבא? איזה ילד, איזה ילד!
הוא פרא את שערו של דדלי. באותו רגע הטלפון צלצל, והדודה פיטוניה הלכה לענות.
בזמן שארי והדוד ורנון הסתכלו איך דדלי מוריד את העטיפות מאופני המרוץ, ממסרטה, מתיסנים שעת רחוק, משישה עשר משחקי מחשב חדשים וממכשיר וידאו.
הוא היה עסוק בלקרוא את העטיפה מעל שעון זהב, כשהדודה פיטוניה ישבה מהטלפון עם מבט מודאג ונרגז.
חדשות לא טובות, ורנון, אמרה. גברת פיג שברה רגל. היא לא תוכל לקחת אותו. היא הורכה בראשה לכיוונו של הארי.
פיו של דדלי נפאר בבעתה, וליבו של הארי זינק. כל שנה, ביום הולדתו של דדלי, הוריו לקחו אותו ועוד ידיד ליום כיף בלונאפארק, למסעדות המוגר או לכולנוע.
וכל שנה השאירו את הארי אצל גברת פיג, סקנה מטורללת שגרה במחק שני רחובות. ארי שנה להיות שם.
בבית כולו השריח מקרוב מבושל, וגברת פיג הייתה מחריכה אותו להסתכל על תמונות של כל החתולים שהיו לה אי פעם.
ועכשיו מה? אמרה הדוד הפיטוניה. ביטה בארי בזהם כאילו הוא תכנן את כל זה.
ארי ידע שהוא צריך להצטער על כך שגברת פיג שברה את רגלה, אבל לא היה קל להצטער כשהוא נזכר שתעבור שוב שנה שלמה לפני שיעלץ להתבונן במיצי, פיצי, מאמי ופוץ'פוץ'ון.
אפשר לצלצל למרג', הציעה הדוד ורנו. אל תדבר שטויות, ורנו, נסונת את הילד.
הדרסלי מרבול לדבר כך על ארי, כאילו שהוא לא שם. הוא בעצם כאילו איזה יצור מגיל שבכל מקרה לא מסוגל להבין אותם, כמו תולעת.
ומה עם ה... מה שמה? חברה של האחי בון, וחופשה בכפריסין, סיננה הדוד הפיטוניה.
אולי פשוט תשאירו אותי כאן, הציעה ארי בתקווה. אולי סוף סוף יוכל לבחור את התוכניות שהוא אוהב לראות בטלוויזיה ואפילו לשחק קצת במחשב של דדלי.
הדוד הפיטוניה עשתה פרצוף כאילו הרגע בלעה לימון. וכשיחזור אמצע חורבה במקום בית, גר אבו. אני לא אפוצץ את הבית, אמר ארי, אבל אף אחד לא יקשיב.
אני מנחה שאפשר לקחת אותו לגן חיות, אמרה הדוד הפיטוניה בעיטיות, ולהשאיר אותו באוטו. האוטו חדש, את לא תשאיר אותו שם לבד.
דדלי התחיל לבכות בכל. לימון האמת, הוא לא בכה באמת. עברו שנים מאז בכה באמת, אבל הוא ידע שכשהוא מקווצ את פניו ומייאלל, אמא שלו נותנת לו כל דבר שהוא מבקש.
קוש קוש קוש קוש, אל תבכה, אמא לא תיתן לו לקלקל לך את היום המיוחד, היא קרה, מתנפרת עליו בחיבוקים.
אני לא רוצה שהוא יבוא, צרק דדלי בין יללה ליללה מעושה. הוא תמיד קלקל הכל. מבעל לזרועותיה של ימו הוא חיה חיוך מגעיל לכיוונו של הארי.
בדיוק באותו רגע צלצל פעמון הדלת. אוי ריבונו של עולם הם כאן, אמרה הדוד הפיטוניה בבעלה.
בשנייה אחר כך נכנס לבית חברו הטוב ביותר של דדלי, פירס פולקיס, בלוויית אימו.
פירס היה ילד רזה עם פרצוף כמו של חולדה. בדרך כלל הוא היה זה שהחזיק לאנשים את הזרועות מאחורי גבם בזמן שדדלי עיקה אותם.
דדלי הפסיק מיד להעמיד בנים שהוא בוחה.
כעבור חצי שעה, הארי, שלא היה יכול להאמין למזל הטוב שנופל בחלקו, ישב במושב האחורי של המכונית לצד פירס ודדלי, בדרך לגן החיות בפעם הראשונה בחייו.
דודו ודדו לא הצליחו לחשוב על תוכנית טובה יותר, אבל לפני שיצאו, הדוד ורנון לקח את הארי הצידה.
אני מזהיר אותך, אמר, מקרבת פרצופו הרחב הסגלגל ממש עד לפניו של הארי.
אני מזהיר אותך, ילד, אם תעשה צרות, אם אפילו תחשוב לעשות צרות, אתה תשאר בתוך הארון הזה עד סוף השנה.
לא התכוונתי לעשות כלום, אמר הארי, מבטיח.
אבל הדוד ורנון לא האמין לו. אף פעם לא האמינו לארי.
הבעיה הייתה שדברים מוזרים קרו תמיד בסביבה של הארי, והוא פשוט לא הצליח לשכנע את הדרסלים שהם לא קורו באשמתו.
פעם, הדוד הפיטוניה, שנמאס לה מזה שארי חוזר מהספר ונראה כאילו הוא בכלל לא הסתפר,
לקחה זוג מספריים מהמטבח וקצצה כל כך הרבה שיער מראשו עד שהוא נראה כמעט כירח, חוץ מהפוני שלו.
אותו השאירה כדי שיסתיר את הצלקת האיומה הזאת.
דדלי צחק עד שהרדו לו דמעות, וארי התקשה להירדם בלילה מרוב מחשבות על איך יהיה למחרת בבית הספר,
מקום שבו כבר להגו לו ממלא על בגדיו הגדולים מדי ומשקפיו המודבקים.
אבל למחרת בבוקר הוא התעורר לגלות ששיערו נראה בדיוק כמו שנראה לפני שהדוד הפיטוניה קצצה אותו.
נעלו אותו בארון שבוע בגלל זה, למרות שניסה להסביר להם שהוא לא יכול להסביר איך השיער צמח כל כך מהר חזרה.
בהזדמנות אחרת, הדוד הפיטוניה ניסה להכריח אותו ללבוש סוודר ממש מבחיל שהיה פעם של דדלי.
חומים פונפונים כתומים.
ככל שהיא תמצאה למשוך את הסוודר מעל לראשו, כך היה נראה כאילו הסוודר הולך ומתכווץ.
עד שבסוף בקושי היה יכול לעלות על בובה, ובטח שלא על הרי.
הדוד הפיטוניה החליטה שהסוודר כנראה התכווץ בכביסה, ולשמחתו של הרי היא לא הנישה אותו.
מצד שני, הוא קיבל עונש גדול על כך שעלה על הגג של בית הספר.
החבורה של דדלי רדפה אחריו כמו תמיד, כשלתדהמתם של הרי ושל כולם הוא מצא את עצמו יושב על הערובה.
הדרסלים קיבלו מכתב כעוס ביותר ממנהלת בית הספר של הרי שכתבה כי הרי מטפס על מבנה בית הספר.
אבל בסך הכל, כפי שצעק על הדוד ורנון מבעד לדלת הנעולה של הארון, הוא ניסה לקפוץ מעל פחי ההשפעה הגדולים שמאחורי הבניין.
הרי חשב שאולי הרוח תפסה אותו באמצע הקפיצה.
אבל ביום כזה, שום דבר רע לא יכול לקרות.
לא נורא אפילו לשבת עם דדלי ופירס בשביל התענוג לבלות את היום במקום אחר מלבד בית הספר,
הארון שלו, או הסלון של גברת פיג עם ריח הקרוב.
בזמן שנה, הגדוד ורנון התלונן באוזניה של הדוד הפיטוניה.
הוא אהב להתלונן.
אנשים בעבודה שלו, הרי, ההרייה, הרי, הבנק והרי.
אלה היו כמה מן הנושאים החביבים עליו לתלונות.
הבוקר הוא התלונן על אופנועים.
דורים להם כמו מופרים, הפושטקים האלה, הוא אמר כשאופנוע עקף אותם.
היה לי חלום על אופנוע, נזכר הרי לפתע.
הוא עף באוויר.
הדוד ורנון כמעט נתקל ברכב שלפניו.
הוא הסתובב בו, משב שלו וצעק על הרי ופרצוף כמו סלק ענקי עם שפם.
אופנועים לא עפים באוויר.
דדלי ופירס גיחחו.
אני יודע שלא, אמר הרי. זה היה רק חלום.
לא חלום אחרת שבכלל אמר משהו.
אם היה משהו שהדרסלים שנו יותר מהשאלות שהרי שאל,
זה היה כשהרי דיבר על דברים שהתנהגו באופן בלתי שגרתי.
אפילו אם זה קרה בחלום או בסרט מצויר בטלוויזיה.
הם חשבו שזה עלו להכניס לו רעיונות.
זאת הייתה שבת שטופת שמש, וגן החיות היה מלא משפחות מבלות.
הדרסלים קנו לדדלי ולפירס גביעים ענקים של גלידת שוקולד בכניסה לגן.
ואז בגלל שהגברת הנחמדה באוטו גלידה השאלה את הרי מה הוא רוצה,
לפני שהם הספיקו להסתלק משם, הם קנו לו קרטיב לימון זול.
בעצם די טעים, חשב הרי לעצמו.
מלקק אותו בזמן שכולם הביטו בגורילה שהתגרדה בראש.
היא נראתה די דומה לדדלי, חוץ מזה שהיא לא הייתה בלונדינית.
זה היה הבוקר הכי נחמד שעבר על הרי זה הרבה זמן.
הוא נזהר ללכת במרחק מהמהדרסלים,
כדי שדדלי ופירס, שלקראת ארוחת הצהריים כבר התחילו להשתמם מהחיות,
לא יוכלו לחזור אל השעשוע האהוב עליהם להרביץ לו.
הם אכלו במסעדה של גן החיות,
וכשדדלי עשה שם הצגה גדולה בגלל שהכינוח המיוחד שלו היה קטן מדי,
הדוד ורנון קנה לו עוד אחד, וירשה להרי לגמור את הראשון.
מאוחר יותר במבט לאחור, הרי חשב שהיה עליו לדעת שהכל היה טוב מכדי להימשך כך.
אחרי ארוחת הצהריים הם הלכו אל ביתן הזוחלים.
היה שם קריר וחשוך, עם חלונות מוארים לכל אורך הקירות.
מאחורי הסגוגיות כל מיני לטאות ונחשים הזדחלו על פיסות של עץ ואבן.
דדלי ופירס רצו לראות קוברות ארסיות ענקיות ונחשי פיתון שיכולים למחוץ אדם למוות.
דדלי מהר ומצא את הנחש הכי גדול שהיה שם.
הנחש שמצא היה מסוגל ללפף את עצמו סביב מכוניתו של הדוד ורנון פעמיים ולמאוך אותה כמו בפחית שטייה.
אבל באותו רגע לא נראה שהיה לו חשק לעשות את זה.
למעשה הוא ישן לו שנת ישרים.
דדלי עמד כשהפום הוצמד לזכוכית ובאה בחוליות החומות המבריקות של הנחש.
תעשי שהוא יזוז! הוא רטן באוזני אביו.
הדוד ורנון טפח על הזכוכית, אבל הנחש לא זע.
עוד פעם! פקע דדלי.
הדוד ורנון דפק על הזכוכית ופרקץ בעותיו, אולם הנחש המשיך לנמנם.
זה משעמם! יילל דדלי. הוא המשיך הלאה.
הרי התקרב אל החלון והביט מבט בוחן בנחש.
הוא לא היה מתפלא אם גם לנחש משעמם שם עד מוות.
בלי שום חברה מלבד אנשים מטומטמים שדופקים על הזכוכית ומפרים לו לישון.
זה עוד יותר גרוע מחדר שינה בתוך הרון, כי שם האורחת היחידה שדופקת על הדלת כדי להעיר אותך היא הדודה פטוניה,
ולפחות מדי פעם הרשו להרי לראות גם את שער הבית.
פתאום פקח הנחש את עיניו השחורות.
לאט לאט הורים את ראשו עד שעיניו ניצבו בגובה אחד עם עיניו של הרי.
הוא קרץ.
הרי באה בו, ואז הביט סביבו כדי לראות אם יש שם עוד מישהו שמסתכל.
לא היה.
הוביט חזרה בנחש וקרץ גם הוא.
הנחש הסב את ראשו כדי להורות על הדוד ורנון ועל דדלי, ואז גלגל את עיניו לתקרה.
הוא נתן להרי מבט שאמר בבירור, ככה זה כל הזמן.
אני יודע, מלמל הרי דרך הזכוכית, למרות שהוא לא היה בטוח שהנחש יכול לשמוע אותו.
זה בטח נורא מעצבן.
הנחש הנהן במרץ.
מאיפה אתה בכלל? שאל הרי.
הנחש הצביע בזנבו על שלט קטן ליד הזכוכית.
נחש בריח ברזיל.
היה לך נחמד שם?
הנחש שוב הצביע על השלט, והרי המשיך לקרוא.
הפרט הזה נולד בגן החיות.
אה, אני מבין. אז אף פעם לא היית בברזיל?
כשהנחש נהנה בראשו, צעקה מכרישת אוזניים שהגיחה מאחורי גבו של הרי, וקפיצה את שניהם.
דדלי! מר דרסלי! בואו תראו את הנחש הזה! אתם לא יודעים מי הוא ומה הוא עושה!
דדלי הגיע בריצה על רגליו השמנות.
צא מהדרך אתה! אמר, והכניס לארי גרוף בצלעות.
הרי נפל על רצפת הבטון מופתע.
מה שקרה אחרי זה קרה כל כך מהר שאף אחד לא ראה איך זה קרה.
רגע אחד פירס ודדלי עמדו כמעט צמודים לזכוכית, וברגע הבא הם זינקו אחורה בעבבות של פחד.
הרי התיישב, ונשימתו נעתקה בתדמה.
אז גוגית שעטמה את התה של נחש הבריח נעלמה כלא הייתה.
הנחש הענקית ישר חוליה חוליה, והזדחל לרצפה.
כל האנשים בביתן הזוחלים החלו לצרוח ולרוץ בכיוון היציאות.
כשהנחש חלף לידו, הרי היה חולי שבע שקול נמוך מתלחש אמר,
פרזיל! הנה אני מגיע! תודה, מיגו!
השובר שעמד בביתן הזוחלים נראה המום.
אבל הזכוכית! אמר שוב ושוב, לאה אני נעלמה!
מנהל גן החיות עצמו הכין לדוד הפתוני הקוס של תה מתוק וחזק,
והתנצל שוב ושוב. פירס ודדלי התנהגו כאילו שכחו איך לדבר.
הרי לא חשב שהנחש עשה משהו רע, מלבד להעמיד פנים שהוא עומד לנגוס בקרסוליים שלהם כשהחלף לידם.
אבל עד שכולם שבו למכונית של הדוד ורנון, דדלי כבר הספיק לספר שהנחש כמעט הוריד לו את הרגל,
ופירס נשבע שהוא ניסה למחוץ אותו למוות.
אבל מבחינתו של הרי הכי גרוע היה שכאשר פירס נרגע קצת, הוא אמר,
הרי דיבר איתו, נכון הרי?
הדוד ורנון חיכה עד שפירס הלך לביתו לפני שפנה לטפל בהרי.
הוא כעס כל כך עד שבקושי היה יכול לדבר.
הוא הצליח בקושי לומר,
לך ארון, חכה, בלי ארוחות! לפני שהתמוטט בכיסא,
והדוד הפתוני הנאלצה לרוץ ולמזוג לו כוסית ברנדי גדולה.
כעבור שעות הרי שחב בתוך הארון החשוך שלו,
והצטער שאין לו שעון.
הוא לא ידע מה השעה, ולא הייתה לו דרך לגלות אם הדרסלים עדיין נרים או לא.
רק אחרי שהרדמו הוא יוכל להסתכן ולהתגנב למטבח כדי לחפש קצת אוכל.
הוא חיים הדרסלים כמעט עשר שנים.
עשר שנים מומללות, מאז שהוא יכול לזכור את עצמו,
מאז שהיה תינוק והוריו נהרגו בתאונת הדרכים ההיא.
לפעמים כשהתאמץ להיזכר במשך השעות הארוכות בתוך הארון,
עלה במוחו חיזיון מוזר.
אפזק מסנבר של אור ירוק וכאב חד שצרב את מצחו.
הוא שייר לעצמו שזאת הייתה התאונה,
אם כי לא הצליח לחשוב מאיפה הגיע לשם האור הירוק.
את הוריו הוא בכלל לא זכר.
דודותו ודודו כמעט שלא דיברו עליהם, וכמובן אסרו עליו לשאול שאלות.
לא היו תמונות שלהם בבית.
כשהר היה קטן יותר, הוא היה חולם וחולם על קרוב משפחה בלתי מוכר שיבוא לקחת אותו משם,
אבל זה אף פעם לא קרה.
הדרסלים היו קרובי משפחתו היחידים.
אבל לפעמים הוא חשב, או אולי קיבה, שזרים ברחוב מכירים אותו.
זרים מאוד מוזרים.
איש פצפון עם כובע צילינדר, סגול, קד לא פקידה פעם,
כשהלך לעשות קניות עם הדודה פטוניה ועם דדלי.
אחרי שהדודה שאלה את הרי בזהם אם הוא מכיר את האיש,
היא מהרה לצאת מהחנות בלי לקנות שום דבר.
פעם אחרת אישה פרועה למראה בבגדים ירוקים לגמרי נופפה לו בשמחה באוטובוס.
איש כריח שלבש מאיל סגול ארוך במיוחד,
אפילו לחץ את ידו יום אחד ברחוב,
ואז פנה ללכת בלי להגיד מילה.
הדבר המוזר ביותר שקישר בין כל האנשים האלה,
היה האופן שבו כולם נעלמו ברגע שהרי ניסה להתקרב כדי לבחון אותה מקרוב.
בבית הספר לא היו להרי חברים.
כולם העדו שהחבורה של דדלי שונאת את הרי פוטר המוזר,
בבגדיו הגדולים מדי, במשקפיו השבורים,
ואף אחד לא אהב להסתכסך עם החבורה של דדלי.
