חלב לביאה
יום אחד חלה מֶלך פָּרָס בְּמַחלה קשָה. הוא הִרגיש רע ורזָה מאוד. "מה לַעשׂות? איך אפשר לרפֵּא אֶת המֶלך?" שָאלו כל ילד וְכל איש בַּמַמלכה.
הִכריזו הרופאים: "יש רק תרופה אחת לַמֶלך. עליו לשתות חלַב לְבִיאָה."
"חלב לביאה?" נִרעדו כולם, "אי אפשר לַחֲלוב לביאה! הלביאה טורפת אֶת מי שמִתקָרֵב אליה."
לחש המלך: "מי יביא לי חלב לביאה?"
קפץ אַחד הרופאים, צעיר נְמוך קומה, וקרא: "אני אביא לךָ."
"אתה? אֵינךָ נִראֶה גיבור וחזק," קראו יועצֵי המלך.
"תְנו לי עֶשׂר עִזים ואביא חלב לַמלך," אמר.
"המלך זקוק לַחֲלַב לביאה ולא לַחֲלַב עִזים," הִזכּירו היועצים.
"אַל דְאגה! אביא אֶת הֶחָלב לִרפואת המלך."
יצא הרופא הצעיר וּבְעִקבותיו עֶשׂר עִזים.
הִגיע לְגוֹב האריות וראה שָם לביאה גדולה רובֶצת וּמְניקה אֶת גורֶיה. הַלביאה שְקֵטה וּמַלְכוּתית, אבָל לביאה שמְנִיקה אֶת גורֶיה מסוּכֶּנת מאוד, אפילו יותר מהאריה, מֶלך החיות. היא מסוגֶלת לזנק וְלִטרוף אֶת כל מי שמִתקָרֵב אלֶיה.
הרופא הַצעיר נֶעמד מול גוֹב האריות ולא התקרב, וּמִמֶרחָק הִשליך עֵז לַמְאוּרה.
הלביאה הִתנַפּלה על הָעֵז וטרפה אותה.
למחרת חזר הַצעיר, הִתקָרֵב צעד נוסף לְגוֹב האריות והִשליך עֵז שנייה.
גם הפַּעם טָרפה הלביאה אֶת הָעֵז.
בַּיום השלישי התקרב הצעיר עוד צעד וזרק עֵז שלישית, ושוב טרפה הלביאה אֶת הָעֵז.
וכך עברו עֲשׂרה ימים, בְּכל יום הִשליך הַצעיר עֵז לְגוֹב האריות, בְּכל יום טרפה הלביאה אֶת הָעֵז, וּבְכל יום הֵעֵז הַצעיר להתקרב יותר ויותר.
כעבור עֲשׂרה ימים נצמד הַצעיר לְפֶתח המאורה, קרוב מאוד לַלביאה. הלביאה תקעה אֶת אפּה בְּכף ידו, פערה אֶת פִּיהָ ו-
ליקקה אותו! כַּנִראֶה קִיוְותה לקבל עוד עֵז.
ליטף הַצעיר אֶת הלביאה, שׂיחק איתה ואף הִצליח לַחֲלוֹב אותה. כך מילֵא כד בְּחָלב וְיָצא בַּחזרה לְפָרָס, לתת לַמֶלך לִשתות מִמנוּ.
בְּאֶמצע הַדֶרך נִרדם הַצעיר וחלם חלום. בַּחֲלומו הופיעו אֵיבְרֵי גוּפוֹ, וּוִיכּוח פָּרץ ביניהם.
הרגליים אמרו: "אנחנו חשובות מִכּולם. בִּלעדֵינו האיש לא היה מצליח ללכת וּלהביא אֶת הֶחלב."
ענו הידיים: "אנחנו חשובות יותר. בלעדינו האיש לא היה יכול לַחלוב אֶת הלביאה."
אמרו העיניים: "אנחנו מעל כולם. הֶראֵינו לָאיש אֶת הדֶרך, בלעדינו הוא לא היה מַגיע."
הִכריז הלב: "שׂימו לב! אני למעלָה מִכּולכם: בלי עֲצוֹתַיי הטובות, עֵצות הלב, לא הֱייתם עושׂים כלום."
ענתה הלשון ואמרה: "אני טובה מִכּם. אין טעם לַמעשׂים בלי דיבורים."
כעסו האיברים על הלשון: "איך אַת מְעִזָה להִשְתַווֹת אלינו? אַת יושבת בַּחושך בתוך הפֶּה, וַאפילו עֲצָמות אין לָך. אינֵך חשובה כְּלל."
"אני שולטת בכם," הִתעַקשה הלשון.
חלום מוזר, חשב הבחור כשהתעורר, לא אֶשכּח אותו.
כשהִגיע לְפָרָס, נִכְנס לָארמון, וּלְשונו אמרה לַמֶלך: "בבקשה, הִנֵה חלב הכּלבּה שהֵבאתי לךָ."
"חלב כלבה?" הִתרגז המלך, "חלב לביאה ביקשתי. תְלו אֶת האיש!"
נבהלו אֵיבְרֵי הגוף.
אמרה להם הלשון: "בַּאמירה אחת הֵבאתי אתכם לְעַמוּד התְלִייה. אִם אציל אֶתכם, תודו שאני השולטת?"
"כן," הִסכימו כל האֵיברים.
הוֹרְתה הלשון לַתַליָינים: "הָשיבו אותי אֶל המלך."
שָאל הַצעיר אֶת המלך (בעצם, לשונו שאלה): "לָמה ציוויתָ לִתלוֹת אותי?"
ענה המלך: "כי הֵבאתָ חלב כלבה ולא חלב לביאה."
הִסבּיר לו: "הציידים קוראים לַלביאה גם כלבה. זה עִניַין לְשוֹני. חלב לביאה הֵבאתי, שְתֵה מִמנוּ ותחלים."
שָתה המלך ונִרפָּא. שִחרר אֶת הרופא הצעיר, בֵּירך אותו ושילֵחַ אותו לְדַרכּו.
וכל האיברים אמרו בְּמקהלה: "כל הכבוד לַלשון, היא שולטת על כולנו. מָוֶות וחיים בְּיַד הלשון.