זה שאני ערבייה לא אומר שאני אוהבת כנאפה | כאן דעה
חנאן, חנאן. ח...חנאן!
החומוס כאן, אכלת אותו? לא טעים, נכון?
חנאן, תקשיבי, הקאחווה, עם הל, הכי אסלי שיש.
וואלה. אסלי.
אבל הכנאפה שאת מכינה הרבה יותר טעים מהקנוי.
אני לא אוהבת כנאפה וגם אני לא יודעת להכין.
את לא יודעת להכין כנאפה? איזו מין ערב...
היא לא יודעת להכין כנאפה. איזו מוזרה.
אני חיה עם זה כבר שנים, ואני יודעת שהכוונות טובות.
הרי אוכל זה דבר מחבר.
אבל חבר'ה, איך להגיד את זה... לפעמים זה קצת מציק, ואפילו מביך.
כסטודנטית ערבייה יחידה בין יהודים, לא משנה איזה ציון קיבלתי,
תמיד הוכתרתי כמומחית מספר אחת של הקמפוס... לחומוס.
לא רק, הייתי הסמכות להמלצות על שווארמה,
נציבת תלונות הציבור לפלאפלים מאכזבים ובקרית איכות של בקלאוות.
כן, אני ערבייה ויש לי קצת מבטא, גדלתי בכפר קטן בצפון.
אבל זה לא אומר שאני מבשלת כל יום אוכל מסורתי.
אני לא מתביישת במנהגים ובמסורת שלי, להפך.
אבל כנראה שאני לא מה שאתם מדמיינים כשאתם חושבים על ערבייה.
כי בדרך כלל, ערבים מוזכרים בישראל בהקשרים פליליים או ביטחוניים.
כשהם לא מופיעים באופן שלילי, הם מוצגים באור כמעט רומנטי.
בעיקר בהקשרים תרבותיים או קולינריים.
אתם יודעים, החומוסייה שמנגבים בה בדו קיום מופתי
את המשאוושה של אבו מישהו,
תחרות החומוס המנצח בכפר כלשהו,
או הטבח הערבי, השמנמן ונחמד ולא מאיים שמפרסם חומוס.
או היהודייה שעושה חיקוי גרוע ומביך של ערבייה וכמובן מפרסמת - חומוס.
אז למה אתם מצפים ממני להיות המארחת נחמדה שפותחת שולחן?
כשאני הולכת לחברה האשכנזייה שלי
אני לא מצפה שתביא לי איזה גפילטעפיש לנשנש.
שתביא בקלאווה, יותר טעים.
אני יכולה לדמיין לעצמי למה היהודים נוח להם לחבר בין אוכל מסורתי לערבים.
זה קל ופשוט.
וזה לא קשור רק לייצוג בתקשורת, זה גם בלט בסדרות טלוויזיה,
למי שזוכר את "המסעדה הגדולה" ששודרה בשנות ה-80.
בניגוד ל"עבודה ערבית" שטחנו שם רק סושי,
בשביל להתרחק מהסטיגמות האלה.
חלק חושבים שזה בסך הכול דימוי, אז מה הבעיה?
מפריע לי מאוד שהסממן החיובי היחיד שלנו הוא האוכל המסורתי.
משתמשים בו כדי להגדיר את כולנו ואפילו להקטין אותנו.
וכך נבנית תדמית על סמך היכרות שטחית
עם חברה שהיא במציאות הטרוגנית מאוד.
בארצות הברית למשל ממש נזהרים משימוש גזעני כזה באוכל,
במיוחד בכל מה שקשור לקהילה השחורה.
נסו היום לעשות פרסומת לעוף מטוגן עם דמות שחורה,
או להתבדח על חיבתם לכאורה של שחורים לאבטיח.
ותראו מה קורה למותגים ותיקים כמו "Aunt Jamima",
שעשו שימוש בדמות של מטפלת שחורה בתקופת העבדות.
אנחנו לא באמריקה, וייתכן שהמציאות וההקשר קצת שונים.
אבל בכל זאת, יש קווי דמיון בין ערבים בישראל לשחורים בארצות הברית.
אז בפעם הבאה שאתם נפגשים עם חבר ערבי,
תפתחו שיחה ספונטנית, שימו בצד את כל הסטיגמות.
אפשר לדבר על הכול.
אפשר לדבר על מזג האוויר, על הים,
אפשר לדבר על סדרות בטלוויזיה מבלי לדבר על פאודה,
אפשר להגיד שהחולצה שלי יפה,
אבל לא חייבים להגיד לי שאני לא נראית ערבייה.
אין בעיה לדבר גם על אוכל, אבל שחררו מחומוס וכנאפה.