בין השורות העולם הערבי - יהודי מרוקו
שלום לכם.
אני אוהד חמו, והיוםב"בין השורות העולם הערבי"
נדבר על המקום שיהודים רבים מתגעגעים אליו,
מרוקו.
מיד מתחילים.
יהדות מרוקו, אלפיים שנה והרבה געגועים.
בואו נראה.
עם מורשת מפוארת והיסטוריה ארוכה,
זו הייתה אחת הקהילות היהודיות הגדולות במזרח התיכון.
בקיבוץ הגלויות שנקרא מדינת ישראל
ליהדות מרוקו יש מקום של כבוד.
ראשיתה של הקהילה כבר בתקופה הרומית.
לפני כאלף שנים, במקביל לתור הזהב האנדלוסי בספרד,
הפכה מרוקו שבצפון אפריקה מרכז ליצירה, תרבות, שירה
ופיוט משגשגים עבור יהודיה.
מהלך השנים, היהודים, שהתגוררו בשכונות סגורות שנקראו "מלאח"
נהנו מביטחון יחסי מרבית הזמן.
חלק מראשי הקהילה נהנו מנגישות ישירה לחצר המלך.
כשקמה מדינת ישראל, מנתה יהדות מרוקו יותר מרבע מיליון בני אדם.
הקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח התיכון.
מרבית חבריה עלו לארץ לאורך שני העשורים שלאחר מכן
בכמה גלים.
ובמהלך שנות החמישים והשישים
נשמעו טענות בישראל על קיפוח ממוסד של אנשי הקהילה.
היא נחשבת יהדות מתונה ומקבלת מצד אחד
וכזו שהפכה דוגמה ומודל ליחסים טובים עם השלטון
והרוב המוסלמי מצד שני.
מהקהילה הגדולה הזו נותרו כמה אלפי יהודים בודדים במרוקו,
אלא שבחלק מהשכונות היהודיות, הבתים עדיין נותרים ריקים,
עדות לכך שהמלך עדיין מקווה שיהודי מרוקו עוד ישובו לשם.
שלום לכם חברים, שלום לרני, זוהר, ענבל.
שלום ללירי ויונתן שילוו אותנו היום.
מרוקו היא אחת המדינות הערביות היחידות
שישראלים יכולים גם היום לנסוע לשם,
ולחזור בבטחה, תרשו לי לומר.
אתם יכולים להבין למה?
כן, כי באותה תקופה
שהייתה די מזמן,
שהיהודים חיו במרוקו
אז קודם כול ביחס לשאר המדינות ליהודים היה שם טוב.
היו להם יחסי שכנות מאוד טובים.
למשל במימונה,
אז המוסלמים
הביאו ליהודים את החמץ
ואז הם הלכו וחגגו ביחד.
הם הזמינו אותם לבוא לאכול אצלם. -כלומר מרוקו זו דוגמה טובה,
נכון, ליחסים... -כן, ליחסים טובים שהיו ביניהם.
בסך הכול טובים בין היהודים לבין הרוב המוסלמי.
היהודים היו מאוד משמעותיים שם.
כך ש...
עכשיו אומרים שהמרוקאים
אפילו מתגעגעים אליהם. -נכון.
הם היו מקורבים לחצר המלך שאז...
כן אתם יודעים זו קצת בדיחה, נכון?
תמיד אומרים על יהודים במרוקו שהם קרובים לחצר המלך,
אבל יש בה כנראה גרעין של אמת
ויש כאלו שבאמת נמצאים שם יועצים וכיוצא בזה.
יצא לכם לדבר עם אנשים שהיו במרוקו? טיילו שם? חזרו?
מה הם מספרים על הקסם של המקום?
על העבר? על הנוכחות היהודית שם?
אני מכיר כמה אנשים. נגיד סבתא שלי הלכה לשם,
היא אמרה לי שהיא ממש נהנתה מכל רגע.
היא אמרה לי
שהיא מכירה שם אנשים.
היא אמרה לי
שהיא נהנתה מהשווקים שם.
היא אמרה לי פשוט
שהיא נהנתה מכל רגע שם.
כן. -יש לי חניכה שהייתה במרוקו. -כן.
וקודם כול היא התפעלה מכמה שהמקום יפה,
וגם מהקניות שאפשר לעשות שם.
והיא הראתה לי דברים נורא נורא מיוחדים
שהיא קנתה שם... שממש בעבודת יד.
נעליים שממש אנשים עשו עם... רקום, וזה מקסים באמת.
את יודעת, לירי, את הזכרת את הנושא של המימונה.
המימונה זו באמת דוגמה טובה. -נכון. -אנחנו מדברים פה על חג,
שבעצם מבטא את הידידות בין היהודים לבין המוסלמים.
מצד אחד, יהודים פותחים את השערים
בפני השכנים המוסלמים שיבואו.
מתלבשים במלבושים
כמובן מוסלמיים. מצד שני,
המוסלמים אכן מביאים את החמץ
כמו שסיפרת.
ואנחנו רואים שבשנים האחרונות,
כאן בישראל, המימונה מקבלת
איזושהי דחיפה מחדש.
מה זה? זו גאווה של היהודים?
זה איזשהו ניסיון חזרה לעבר אבוד?
מה זה הדבר הזה?
לדעתי זה סוג של...
שהמרוקאים מנסים כאילו להגיד,
תראו גם אנחנו הבאנו איזשהו חג
ויש לנו חג ייחודי משלנו
ועכשיו כל הארץ חוגגת אותו.
וזה כאילו, זה טוב, כל הכבוד להם.
כן, אתה אומר בניגוד אולי לקבוצות אחרות כאן בישראל?
זה חג מיוחד שאיחד את היהודים והמוסלמים.
כן. אני חושב שפה באמת הנקודה החשובה.
זה הסיפור המשמעותי באמת.
גם של החג הזה וגם של הסיפור של יהדות מרוקו.
למרות שאספר לכם. אני אגב, מגיע... אני ממוצא מרוקאי
והמשפחה שלי מגיעה מפס. פס זו עיר במרוקו.
ולא תמיד הדברים היו כל כך טובים שם.
המאה האחת עשרה, אנחנו מדברים על ששת אלפים יהודים שנטבחו שם.
ובכל זאת, בזיכרון הקולקטיבי, בזיכרון של כולנו,
אנחנו זוכרים רק את הטוב.
ומשכיחים את הרע, לא מתייחסים לרע.
למה זה ככה? -לרוב...
חלק ממנגנון טבעי ש... -כן. -מצד אחד... -מרוב שהיה שם
כל כך טוב וכל כך זה פשוט שוכחים את הדברים הרעים
כי ברגע שמשהו שהוא ממש ממש טוב, ואתה ממש כיף לך
ואתה נהנה. -כן. -אז אתה כאילו, אתה בקושי שם לב לדברים הרעים.
עד כמה שהם רעים. -מה את אומרת, ענבל?
אני חושבת שקודם כול, זה יותר קל ויותר נוח
להשכיח את הדברים הרעים
ולזכור את הדברים הטובים והנעימים
שיותר כיף לחשוב עליהם. -כן.
ובנוסף כנראה היה
באמת כל כך טוב, שזה היה...
עם כל כמה שזה נורא,
זה היה שולי,
לעומת הדברים האחרים. -כן.
שאולי זה היה בזמנים אחרים.
יכול להיות שהיום נוח ליהודים להגיע
מהמעמד הזה של ישראלים שבאים ממדינה חזקה ועשירה
וחוזרים למקום שבסך הכול מסתכל עליהם קצת מלמטה?
כן. - כן, יכול להיות. -לירי?
אני חושבת שיש הרבה
במה שאתה אומר.
כי באמת כשהמרוקאים הגיעו לארץ
אז הייתה נגדם אפליה והרבה גזענות
וזה נורא כואב לחשוב...
זה נורא כואב להיות
במציאות שכזאת.
במיוחד אחרי שאבות אבותיך
היו ביחסי שכנות כל כך טובים
וכיבדו אותך,
ונתנו לך לעשות
את הדברים שאתה אוהב.
ואז אתה מגיע למקום,
שאתה מרגיש
שאין לך יכולת להתקדם בו.
ושמפלים אותך לרעה אז זה
כן גורם לך להתרפק על העבר.
ולהיזכר בזמנים הטובים שהיו לך.
נקודה מעניינת.
אולי גם להגיד שזה לא בצדק
כי שם היית במעמד מאוד טוב
ושם היה לך כל כך טוב...
שכאן זה לא בצדק שמסתכלים עליך ככה
הייתה לך היסטוריה מפוארת...
כן. -זה עוד יותר לא בסדר ששם,
היהודים השתלבו עם אנשים שהם
לא בני... מוסלמים שהם לא זה...
ובמדינת ישראל, מדינת היהודים לא מצליחים להסתדר
עם היהודים עצמם. -כן, אבל שוב,
אנחנו מדברים כל הזמן על כמה טוב היה שם,
אבל... הזכרנו באמת, ראינו את זה מקודם,
את הסיפור שלה"מלאח", של אותם רבעים, גטאות של יהודים. -כן.
חברים, בשעת ערב מאוחרת יהודים לא יכלו לצאת החוצה מהגטו.
המוסלמים אמרו, אנחנו שומרים עליכם בעצם.
איך אתם הייתם מרגישים אם הייתם חיים במקום
שבו אתם לא יכולים לצאת החוצה בערב?
בהתחלה זה באמת היה שמירה. אבל יותר ויותר יהודים הצטרפו לשם
וזה הפך להיות צפוף ולא נעים.
היה שם עוצר. אסור היה לצאת.
היה שם לא נעים,
זה היה סוג של כלא,
אפשר לקרוא לזה. -מעניין.
אז אולי לא כל כך היה טוב שם? אולי איזשהו...
הם מנסים להדחיק את זה ורק לזכור את הטוב.
אני חושבת שזה התחיל ממטרה טובה בעצם, זה לשמור על היהודים.
ואז זה התגלגל ואולי...
אולי הערבים ראו, או המרוקאים ראו שדווקא טוב, שזה...
להרחיק אותם ולהיות הם השולטים. -כן. -והם המצליחים והמכובדים.
אז הם יכלו כאילו, הם הרשו לעצמם להשאיר אותם שם,
ולהביא לשם עוד ועוד יהודים והם היו בעצם בעמדת כוח.
כן. אתם יודעים שהמלך חסן השני, בשנות השישים...
המלך חסן השני, מלך מרוקו
אמר שאני לא רוצה שהיהודים יצאו, יעזבו. היהודים הם חשובים,
הם חלק חשוב ומשמעותי בחברה המרוקאית.
אנשים היום שנוסעים, מספרים שהמרוקאים, המקומיים,
מספרים שהם מתגעגעים ליהודים. אתם מאמינים, רני?
רני, אתה מאמין למשל?
לאמירות כאלה של מוסלמים שם במרוקו,
"אנחנו מתגעגעים ליהודים"? -אני כן מאמין. כי אני חושב ש...
אני לא חושב שזה ספציפית
כי הערבים מתגעגעים,
ספציפית ליהודים.
אני חושב שאם עם אחד
שהוא משתלב בתוך אוכלוסייה
של עם אחר. -כן.
והוא שם הרבה זמן והוא עובר איתם הרבה דברים
ואז הוא הולך פשוט, אז ברור שהוא מתגעגע.
זו גם היסטוריה משותפת אבל זה עוד משהו, נכון? -כן.
זו העובדה שהיהודים היו שם משמעותיים,
גם כלכלית, גם חברתית. -כן. -בתפקידים מאוד חשובים.
היהודים גם הם אנשים מאוד מוכשרים.
גם... היהודים גם שהגיעו למרוקו, אז חלקם הגיעו מספרד.
ובספרד הם למדו ונהיו רופאים ומלומדים.
וכשמגיעים אנשים עם הרבה ידע והשכלה למקום כלשהו,
הם מפתחים את המקום. -והם מאוד חסרים היום. נכון מאוד.
מיד נדבר על העיתונאית גל גבאי על מרוקו
כפי שהיא מכירה ורואה אותה.
שלום לעיתונאית גל גבאי,
כלת "פרס סוקולוב" לעיתונות ומגישת "עושים סדר".
אהלן גל. -אהלן, אהלן. -מה שלומך? -מעולה, תודה.
תגידי, מתי הייתה הפעם הראשונה למעשה שהגעת למרוקו?
לפני בערך שלוש שנים.
מאוחר. באופן יחסי. -די מאוחר, כן.
די מאוחר.
לקח לי זמן להבשיל, בכלל לרצות
לנסוע לשם.
את מגיעה לשם ומה את רואה?
זה אפילו לא מה אני רואה.
זה מה אני מרגישה, מה אני חווה.
מה את מרגישה? -אני חושבת ש...
איך שנחתנו ופתאום ראיתי סביבי כבר בשדה התעופה
כל כך הרבה אנשים,
שמדברים בשפה, שמבחינתי היא שפה של בית,
מקסימום שכונה או רחוב בשכונה. שפה ששמורה לאהבה, לאינטימיות.
פתאום היא השפה ברחובות.
ואני מסתכלת ימינה ושמאלה וכולם נראים לי כמו דודים שלי,
בני דודים שלי, תלוי בגיל.
אבל כולם נראים לי שייכים ואני מרגישה בתוך משפחה.
ואני... אני מתהלכת וכולם דומים לי. ואני דומה להם.
והרגשתי נפלא.
וכל כך התרגשתי שהתחלתי לבכות
כבר בשדה התעופה. -ברצינות?
אבל לא בכי של עצב, בכי של...
של שמחה.
ואני אומר משהו, גם של הקלה.
באיזשהו מקום החוויה שלי הייתה,
וככל שהתקדמנו בימים,
ובמהלך הטיול,
הרגשתי שבעצם זה מרחב,
זה מקום, שהתגעגעתי אליו
אף שלא הייתי בו מעולם.
התגעגעתי אליו. -זו השאלה שלי.
מעולם לא היית במרוקו, ובכל זאת
התחושה היא שאת חוזרת הביתה?
אפשר לדבר במונחים של בית?
אני חושבת...
אני חושבת שכן. כן.
אתה יודע... אני לא...
אף פעם אני לא מרגישה בבית,
ואף פעם לא נוח לי בתוך העור שלי,
ואני אף פעם לא מרגישה שייכת.
אבל אפשר להגיד שבמרוקו,
משהו בתוכי נח.
היה לי נוח בתוך העור שלי.
תחושה שרק יכולתי לשאוף אליה,
לחלום, לשער אותה.
אבל היה לי נוח בתוך העור שלי.
אפילו שהייתי האחרת, האורחת.
ואני חייבת להודות, שזה היה גילוי
ולמדתי המון דברים חדשים
שלא למדתי
מהמשפחה המרוקאית שלי.
וזה גם מאוד העציב אותי.
מה למשל?
לא...אני חושבת שלא, לא סיפרו לי,
לא סיפרו לי על תרבות מרוקו.
לא למדתי... יכולתי רק לחוש אותה
ולחוות אותה דרך בני המשפחה שלי.
אבל לא סיפרו לי על העדינות,
לא סיפרו לי על הרוך,
לא סיפרו לי על העדינות אפילו
שבאה לידי ביטוי במבנים,
בארכיטקטורה.
ארכיטקטורה שקובעת טקסטורה
של חברה. זאת אומרת,
באתי וראיתי פתאום איך...
אם זה בהרי האטלס אז...
או במדבר אז פתאום אתה רואה,
שהבתים הם בצבע של האדמה,
של המרחב.
זאת אומרת שגם בצבע לא נבלוט.
והם בנויים נורא קטן ונורא עדין.
הייתי בפס... -ואיך היחס אליך? -רגע, רגע...
כישראלית, כזרה, כיהודייה? -אני אספר לך,
אבל הדבר שהדהים אותי, זה למשל פס, המרחב,
המרחב, זה מטורף. פס, שלושים ושש אלף סמטאות
חיים צפוף, צפוף, צפוף, השוק בתוך הבתים,
הכול בתוך הדבר הזה, ודממה ושקט ותרבות ש...
למה אני אומרת עדינות? זו תרבות... כאילו הם ידעו קיימות
עוד לפני שקיימות הייתה דיסציפלינה אקדמית.
הם הבינו קיימות, הם הבינו שהאדם הוא חלק.
האדם הוא לא במרכז, הוא לא השליט
והם לא התחצבו לסביבתם. ובפס הבנתי איך רוקמים יחסים
שמדברים עם העיניים. הם מדברים עם העיניים.
כמה תבונת לב צריך, כמה... -אז את לא מופתעת, נכון?
שהיחסים בין יהודים למוסלמים דווקא במרוקו,
היו באופן יחסי למדינות אחרות טובים, טובים מאוד אפילו?
אני...מהנקודה הזאת לא הופתעתי
כי אני חושבת שסבתי חנה, עליה השלום,
שמה דגש על העניין הזה.
וגם כשנסעתי למרוקו אז היא אמרה לי:
"את תיסעי למרוקו,
"ואת תראי משהו שלא ראית בישראל ולא פגשת מעולם.
"את תראי ערבים עם אהבה בעיניים. ואז תביני איזו פדיחה עשינו איתם...
"עשינו איתם כאן בארץ ישראל".
זאת אומרת שבחוויה שלה יש סולידריות.
למרות מעמד היהודים שהיה מעמד תמיד נחות מהמרוקאים הילידים
ובטח... שהשורש של זה הוא שורש דתי,
כי כאילו הם לא החזיקו בדת האמת, באסלאם.
אבל למרות הדבר הזה, הייתה ערבות, היה כבוד,
היו גם מנהגים משותפים. המימונה.
היא סיפרה לי שהמימונה היה הרגע שבו הרעות הזאת,
או השותפות הזאת נחשפת. כי מי מביא את החמץ הראשון?
המוסלמים. -המוסלמים. ובכל זאת אני שואל אותך,
חוזר ושואל איך היחס של המוסלמים אלייך,
לפני שלוש שנים כשאת מגיעה ישראלית, יהודייה באה לשם?
יש עוינות? יש חשש? יש משהו מסוג זה? -כל כך לא.
כמו שאני רציתי ללכת
ולנשק כל אישה ואיש
ילד וזקן או זקנה ברחוב.
אני חושבת שהם רצו
לנשק אותי בחזרה
ולחבק אותי בחזרה.
כי מיד ראו עליי
שאני מוגרבית מהמגרב
שזה המקור שלי.
ומיד ראו גם שאני יהודייה.
לא יודעת איך הם זיהו
את הדבר הזה.
לפי קלסתר פנים, שפה, התנהלות,
אינני יודעת.
והדבר הראשון שתמיד בשפה אפילו,
בשיחה אפילו הכי פשוטה ברחוב...
למה עזבתם אותנו?
עשינו לכם רע?
מה לא היה טוב כאן?
תחזרו אלינו. -מדהים.
מאז שעזבתם, עזבה אותנו הברכה.
הברכה עזבה את מרוקו. -מדהים.
אתם שייכים לכאן.
הדבר שהכי הפתיע אותי,
זה שהסביר לי אחד הצעירים
הוא אמר, מבחינתי את ואני קרובים.
את ואני שייכים,
יותר משאני שייך למוסלמי במצרים.
עד כדי כך.
לי ולו... ביני לבינו אין כלום.
אבל אותך אני רוצה. -אני בספק
אם נשמע טקסטים כאלה במדינות
אחרות, מדינות ערביות אחרות.
ענבל?
כשהתחלת להיות עיתונאית והכול היית צריכה לעבוד יותר קשה?
לעשות יותר דברים בגלל שאת מרוקאית?
שעד כדי כך היה...? -את נוגעת בנקודה שהיא מאוד כואבת לי
ומאוד קשה לי. אבל כן, אני חושבת שחלק מהעו...
מהעניין הוא, שמי שהקים את המדינה הזאת
זו "התנועה הציונית" שהיא תנועה מודרנית
ששייכת להמשך... בהמשך ישיר לנאורות,
שייכת לאירופה והיא חילונית מאוד.
מאוד שונה ממני ומהמקום שממנו אני באה.
אם המשפחה שלי באה לישראל, אז אני חושבת שהיא באה לישראל
בגלל חלום שיבת ציון.
שזו שאיפה יהודית שקשורה לדת היהודית.
ופחות הרעיון הציוני החילוני. והקימו את המקום הזה בעצם,
הקימו אותה יהודי אירופה.
ורצו את המקום הזה בדמותם. -ולכן את מרגישה זרה?
אני חושבת ש... ולו רק מהטעם הפשוט,
שכשאתה ילד ואתה גדל ויש סיפורי, סיפורים על מלחמת העולם השנייה
ויש סיפורי שואה ואתה לומד היסטוריה,
ואתה חוזר הביתה ואתה מבין שזו לא ההיסטוריה שלך.
ומדברים על מלחמת הקוממיות ובמשפחתך אף אחד לא השתתף
במלחמת הקוממיות, הם באו אחר כך.
אז התחושה היא...
תחושת הזרות באופן בלתי אמצעי עוברת כבר בנקודה הזאת.
אתם יכולים להבין על מה גל מדברת?
כן. אפילו רציתי לשאול אותך בקשר לזה.
בבית ספר, אני לומדת גם היסטוריה ולא לימדו אותנו על גירוש ספרד
או על היהודים במרוקו. זה משהו שלמדתי פה עם אוהד והחברים כאן.
וזה עכשיו, ואני חושבת על זה וזה נורא מעניין אותי,
על למה לא מלמדים את זה בבית ספר?
כי זה משהו שהוא גם חשוב, זה גם חלק מהתרבות היהודית.
אני חושבת שעכשיו מנסים לתקן את הנושא הזה. -עם ועדת ביטון.
עם ועדת ביטון בין היתר ולא רק.
עושים כל מיני מהלכים להשלים את התמונה.
כי התמונה של ישראל וההיסטוריה היהודית
היא חסרה כשהיא לא כוללת את כל מדינות צפון אפריקה
בהנחה ש... -את לבנון, את סוריה, את טורקיה. מדינות הבלקן.
היא לא תהיה שלמה.
אבל אני חושבת שהדבר הזה נעשה באופן טבעי...
ההיסטוריה גם הייתה בצלמם ובדמותם של מקימי הארץ הזאת.
כן. -ואני חושבת שלהשלים את התמונה ההיסטורית
או להבין שהתמונה ההיסטורית זה חלק מההתבגרות.
זה להתבגר ולהבין שנתנו מקום רק לחלק וגם זה אנחנו.
ודברים מתחילים להשתנות היום. הזכרת באמת את ועדת ביטון.
הפסקה קצרה. מיד ממשיכים.
העדה המרוקאית כאן בישראל נשאה את נס המרד,
אם אפשר לומר, נגד הקיפוח. בואו ניזכר.
ההפגנה יוצאת לדרך.
מישהו קושר את חולצתו השחורה למוט והופך אותה לדגל שחור.
שני דגלי ישראל נטבלים בדם של תרנגולת.
כרזה אומרת: "איה הצדק?" "אין חוק במדינה".
ההפגנה מתקדמת לאורך רחוב העצמאות בקריאות:
"לחם עבודה, רצח במשטרה!" אבל תוך שמירה על הסדר.
מישהו מניף את תמונתו של חסן מלך מרוקו.
והקהל קורא: "אנו בניו, לא בניו של בן גוריון!"
בן הרוש ואנשיו מורידים את התמונה הזו מיד.
הרמת התמונה של מלך מרוקו,
אין משמעותה שאנחנו בניו של מלך מרוקו.
ואנחנו לא בניו של בן גוריון.
הם רצו לזעזע, לשבור את האטימות של הצד השני.
להגיד לו: "אתם פגעתם בנו כל כך קשה.
"תראו זה מה שאנחנו מרגישים כלפיכם."
טוב, אלו טקסטים מדהימים.
המחשבה שיהודים בישראל
הולכים ומרימים
תמונה של מנהיג מהעולם הערבי
ואנחנו שומעים
באמת על "ואדי סאליב"
ועל "הפנתרים השחורים".
אתם מכירים את המושגים האלה?
כן. -כן. -כן, מה אתם יודעים על זה?
תנועת "הפנתרים השחורים"
בעצם התחילה
בתחילת שנות השישים,
אלף תשע מאות ושישים,
בארצות הברית.
ובכלל הייתה תנועה של
אפרו אמריקאים. -נכון.
שרצו לקבל שוויון אז הם היו...
נגד קיפוח. -במעמד נחות. -נכון.
ובשנת 1971,
יהודים מרוקאים,
גם כאלה מצפון אפריקה,
החליטו שהם שואבים, לוקחים...
לוקחים השראה מהרעיון הזה.
הם יהיו תנועת "הפנתרים השחורים"
בישראל. -כן. -שמוחה נגד אפליה
של יהודים ממוצא אפריקאי. -נכון.
שתים עשרה שנה אגב קודם לכן
היינו, ראינו את... או נכחנו
במהומות "ואדי סאליב", נכון? -כן.
מה היה שם?
איפה זה היה בכלל?
זה היה בבית קפה בחיפה. -כן.
ומה שקרה שם זה שהמשטרה ירתה בבן אדם והוא נפצע.
עכשיו אחרי האירוע הנורא הזה,
אז אנשים התחילו להפיץ שמועות שהבן אדם מת.
ואז כמובן אנשים קמו על הרגליים ונורא כעסו
ואז התחילו גם יותר הפגנות ולקחת את זה הרבה יותר ברצינות.
ועל מה הזעם בעצם? גם ב-59' גם ב-71', על מה הזעם שבאמת...
שמפלים אותם. -בעיקר יוצאי מרוקו. -הזעם שאין שוויון פשוט.
שהמרוקאים חשבו שהם יכולים לעשות את מה שבא להם ליהודים.
כי סתם כי הם הרוב או סתם כי הם יותר חזקים
או סתם כי הם... פשוט לא נראה להם.
זה מתחבר לכם עם מה שגל מספרת פה?
על העובדה שמי שמקים את מדינת ישראל
אלו יהודים אשכנזים מאירופה
ויכול להיות שהיא קמה בצלמם כדמותם, במובן מסוים?
כן. יש משהו במה שהיא אומרת. כן. -יש משהו.
ועכשיו כשאתם יודעים יותר על יהדות מרוקו...
תגידו, יש משהו שיכול להיות שהמנהיגים האשכנזים לא הבינו?
או אילו הכירו הם היו מתנהגים אחרת? או מתנהלים אחרת?
יכול להיות שבגלל שהם לא הבינו את התרבות שלהם,
כי הם הגיעו מתרבות של אירופה... ואז זה הרבה יותר קל ונוח לך
להישאר במקום המוכר ואז כשמגיעים אנשים שהם שונים ממך
אז אתה לא יודע כל כך איך לעכל את זה. -כן.
ואני חושבת שהיום הרבה יותר מבינים את זה.
לתת פתח לתרבויות ובאמת גם לבוא ולהכניס את כולם
כדי שכן יהיה שוויון. -כן.
נדמה לי שאתם רוצים עוד לשאול את גל עוד שאלות. -כן.
זו התחושה שלי. זוהר?
כן. -יש לך שאלה?
רציתי לשאול, אם זה שאת
ממוצא מרוקאי עזר לך
בקריירת העיתונות שלך?
גרם לך לרצות לרשום כתבות אולי?
עזר לי... עזר לי להתקדם?
או הביא אותי להיות עיתונאית
כקול מהדהד שמהדהד קבוצה? -כן.
אני חושבת שזה חלק מהעניין.
החוויה הזאת,
שאתה חלק ממקום
שדמותו רחוקה מדמותך
ודמות משפחתך.
אני חושבת שגם המקום הזה
הוא חלק.
אבל אני חושבת שזה יותר דווקא
סיבות אישיות, משפחתיות
העובדה שנולדתי
לאימא מאוד מילולית,
ואבא הרבה פחות מילולי.
והיה לי הצורך להבין אותו,
כדי לתת מילים לחוויה שלו
ולהדהד אותה לאימא שלי
כדי שיהיה צדק ביחסים ביניהם.
אני חושבת שזה יותר קשור לזה.
אגב, אני אשתף אתכם בחוויה שלי, המגיש שלכם, אם בא לכם לשמוע.
שגם אני, אני חייב לומר, כשאני מסתובב בשטחים,
הרבה פעמים אני רואה אימהות שמסתובבות עם כיסוי ראש,
אני שומע ערבית, ואיכשהו זה זורק אותך לבית של סבא וסבתא.
כי שם דיברו ערבית ושם נראו ככה.
אז במובן הזה גם לי יש את החיבור הרגשי הזה
בעיקר עם הנושא שאני באמת מסקר וחווה אותו.
עוד שאלה לגל? -כן.
זה נראה לי נורא מיוחד על מה שדיברנו פה
שבאמת הייתה כל כך אחווה ואהבה בין המוסלמים ליהודים במרוקו.
ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי למה דווקא במרוקו זה קרה?
כי אני לא שומעת שזה קורה גם בעוד מדינות אחרות
שככה היה חיבור כל כך טוב.
אני חייבת להגיד שמבחינה היסטורית בכל מדינות האסלאם
להיות בן דת אחרת,
נוצרית או יהודית,
זה להיות במעמד נחות.
נדמה לי שיש לזה אפילו שם.
אולי אתה זוכר אותו?
"אהל אלד'מה", בני חסות. נכון.
"ד'מה". בדיוק.
אז הם לכאורה פחות.
אבל התרבות הייתה
לכבד את המיעוט,
להיות טוב אל המיעוט. להעריך את המיעוט ואפילו להבין
מה התרומה של המיעוט לתרבות... -יכול להיות שזו הייתה
גם תרבות מדברית ולאו דווקא מוסלמית?
כלומר היה דגש לעובדה שהם מדבר, אפריקה ולאו דווקא אסלאם.
בכל מקרה, עד כאן. "בין השורות העולם הערבי" להיום.
תודה רבה לרני, לזוהר, לענבל. תודה ללירי ויונתן.
ותודה רבה לגל גבאי.
נתראה בקרוב.
יכול להיות שיש קשר באמת
בין הדבר הזה?
העובדה שמדובר במדינה אפריקאית
מדברית?
לאו דווקא את הדגש הוא על זה
ולא על אסלאם? -תשמע,
אני חושבת גם על אלג'יר
לפני הקולוניאליזם הצרפתי
אז גם אז, לאלג'יראים היה טוב
וכשבאו והציעו להם
אזרחות צרפתית
זה לא שהם התנפלו על זה,
כפו עליהם לקבל
את האזרחות הצרפתית.
ועד אז היה משהו נינוח. -יש משהו
יותר סובלני מצפון אפריקה אולי?
באפריקה? -בצפון אפריקה...
זאת אומרת תרבות
של "בוקרה פיל מישמיש" כזה?
כאילו, הכול בנחת? אז שוב
אני אומרת לך, זה חוזר למרחב...
תכתוב: ניקנור חן
ייעוץ לשון לכתוביות: מיה בסטר קינן
הפקת כתוביות: אולפני אלרום