חוצה ישראל עם קובי מידן - ד"ר מיכה גודמן
שלום לכם.
זאת הפעם השלישית שהד"ר מיכה גודמן, פילוסוף,
מתארח ב"חוצה ישראל" עם הוצאת ספר חדש. זה אומר,
בין השאר, שהוא פורה מאוד.
אבל נדמה לי שהמשימה שלו הפעם
קשה במיוחד.
בעבר הוא כתב על הרמב"ם,
על רבי יהודה הלוי,
הפעם הוא יוצא מאזור הנוחות
או מאזור המומחיות שלו,
וספרו החדש נקרא: "מלכוד 67". הוא מתיימר
להציע מבט חדש, גישה חדשה
למה שנאמר כבר הכול עליו, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ובכן,
האם הפילוסוף יכול לחדש כאן?
"חוצה ישראל".
שלום, מיכה. -שלום, קובי.
אז אחרי שעשיתי הכול כדי להלחיץ אותך... -כן.
בוא נתחיל בשיחה. כתבת על הרמב"ם,
כתבת על יהודה הלוי, כתבת על משה רבנו.
מה לפילוסוף ולסיטואציה המדינית-ביטחונית-פוליטית,
אפילו שזה 50 שנה למלחמת ששת הימים?
תראה, הסיטואציה הזאת ו... הספר שלי הוא לא על הסכסוך.
הספר שלי הוא על המחלוקת שאנחנו, הישראלים היהודים,
מנהלים על הסכסוך. -או-קיי.
כשאתה מסתכל אל מאחורי הקלעים של תופעה מסוימת,
תמיד מחפשים את הכוח,
ויש פה כוח, ואת האינטרסים
ואת העניינים האישיים,
וכל זה כבר נעשה. הספר שלי
מציץ אל מאחורי הקלעים
הפילוסופיים של המחלוקת הזאת.
הוא שואל: מה הם הרעיונות, לא הדמויות, לא האינטרסים,
לא המעמדות, לא מגדר, כל השאלות האלה הן...
אולי הן השאלות המרכזיות, דרך אגב,
אולי מה שמניע כאן זה אינטרסים ומגזרים ושבטים וכל...
אבל מה שעניין אותי בהמשך לספרים הקודמים שלי
זה לעסוק בהגות, בפילוסופיה שמאחורי הפוליטיקה,
וכאן אני מזמין את הקוראים ואת הקוראות
להציץ אל מאחורי הקלעים הפילוסופיים
של המחלוקת שאנחנו מנהלים כבר 50 שנה.
בוא תכניס אותנו.
קודם כול, צריך לדבר על ימין-שמאל. -כן.
צריך לדבר על ימין-שמאל, כי אנחנו נמצאים
בקיטוב של ימין-שמאל. -כן.
מצד שני, יש אחרים שאומרים
שהחלוקה לימין-שמאל כבר לא רלוונטית. -נכון.
כשראש הממשלה מדבר על פתרון שתי המדינות וכולי.
אחד המקומות מדבר על כך שהימין והשמאל עברו טראומות
בשנים האחרונות, אתה עושה
סקירה ארוכה. אני רוצה שנדבר על שתי הטראומות האחרונות
של הימין והשמאל. -אתה מדבר על שתי האינתיפאדות. -בדיוק.
דווקא זה חידוש לא שלי, אלא חבר טוב שלי, יוסי קליין הלוי,
שמוציא גם ספר מעניין, "כחולמים", וזאת אבחנה יוצאת דופן.
האינתיפאדה הראשונה הייתה מהלומה עבור הימין הרומנטי.
87' אנחנו מדברים. -87'.
זאת אומרת אם היה חלום על גבול הפנטזיה
שאדמת יהודה ושומרון אלו הרים, רכסים,
שדחוסים בהם הזיכרונות הלאומיים שלנו -
דוד, שלמה, יוסף, אברהם, יצחק ויעקב. אגב, זה נכון. -ברור.
בסלעים האלה, ברגבי האדמה האלה,
הזיכרונות הלאומיים שלנו טמונים שם. -נכון.
עכשיו, תראה, תחשוב כשזוג רוצה לחדש את הרומנטיקה שלו
אחרי 50 שנה, אז מה הוא עושה הרבה פעמים?
הולכים אל המקום, אל הפארק, אל הספסל
שבו החזיקו ידיים פעם ראשונה,
בספסל הזה לכאורה אין כלום, אבל יש הכול עבורם.
הזיכרונות שנצמדו לספסל פתאום קמים לתחייה
ומעירים את הרומנטיקה. עבור רבים זו הציונות.
הציונות באה להשיב את עם ישראל אל הספסל שלו,
אל המקום שבו הוא נולד, אל הזיכרונות ההיסטוריים שלו.
הזיכרונות האלה יתעוררו ויעוררו אותנו.
ומה יותר ארץ ישראל
מירושלים, שכם, חברון, בית לחם, דוד, שלמה?
מדהים. זו רומנטיקה במיטבה.
זו רומנטיקה לאומית במלוא עוצמתה.
כלומר אתה משרטט את הקו לא כמו שנהוג
בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים,
אלא ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה.
כן, בדיוק, כאן קורה משהו.
אחרי מלחמת ששת הימים אנחנו חוזרים לאדמה ההיסטורית
ומחפשים באדמה הזאת זיכרונות שלנו.
הזיכרונות יקומו לתחייה, יעוררו אותנו.
פתאום מופיעה האינתיפאדה הראשונה.
והאינתיפאדה הראשונה, אינתיפאדה בערבית זו התנערות.
יש עם שמנסה לנער מעצמו עם אחר.
וישראלים משרתים 30, 40, אם הם קצינים, 50 יום,
מפטרלים בקסבה של שכם, בטול כרם, בקלקיליה.
וחוזרים הביתה עם תחושה מאוד קשה, עם התחושה הבאה:
אנחנו חשבנו שאנחנו הלכנו לצבא כדי להגן על העם שלנו,
לא על מנת לשלוט על עם אחר.
אגב, אני תפסתי את הזנב של האינתיפאדה הראשונה.
אני זוכר בטול כרם שם שסיירנו, והיינו צריכים למנוע מילדים קטנים
לעשות עם ספריי על הקיר, גרפיטי על הקיר.
עכשיו אתה אומר, אני זוכר,
אחרי איזה רגע שתפסנו ילד עושה גרפיטי על הקיר, היה לנו
אדם בן 24 ממונטריאול
איתנו בג'יפ, יש דברים כאלה בצבא, שפתאום מופיע איזה... כן,
והוא שואל אותנו: מה לעזאזל אנחנו עושים פה?
והרגע הזה בג'יפ היה גם רגע קולקטיבי.
זה רגע כל ישראלי קולקטיבי... -"מה לעזאזל אנחנו עושים פה?"
אני שואל אותך, אבל אתה משרטט את הרגע הזה
כטראומה של הימין. -בדיוק. עכשיו, קרה הדבר הבא:
בעקבות האינתיפאדה הראשונה, כן? אז היה קשה ז"א
להחזיק בתפיסה הרומנטית של יהודה ושומרון,
כי נכון שהזיכרונות הלאומיים שלנו נמצאים בתוך האדמה הזאת,
אבל על האדמה הזו, התחלנו להבין, חי עם אחר.
או-קיי. -עכשיו, המספרים מדברים.
בתחילת האינתיפאדה, 20 אחוז מהישראלים
היו בעד מדינה פלסטינאית עצמאית.
לקראת סוף האינתיפאדה הראשונה,
למעלה מ-60 אחוז מהישראלים בעד מדינה פלסטינאית עצמאית.
פתאום קלטנו שאולי אנחנו לא יכולים להמשיך לשטר
עם אחר. -או-קיי. מהי הטראומה של השמאל המקבילה לה?
עכשיו, אם האינתיפאדה הראשונה היא מהלומה עבור הימין הרומנטי,
האינתיפאדה השנייה היא מהלומה קטלנית עבור השמאל,
השמאל שעסק בחלום של השלום.
האינתיפאדה השנייה, ועכשיו רגע אני רוצה...
האינתיפאדה השנייה היא נושא נורא מורכב.
אני עכשיו חולק לא את העובדות ההיסטוריות
אלא את הצורה שבה הן נחוו על ידי הרוב המוחלט של הישראלים.
האינתיפאדה של הפיגועים,
פיגועי ההתאבדות הגדולים. -אם הסימבול של האינתיפאדה הראשונה
זה הילד עם האבן, או במקרה שלי הילד עם הספריי,
האינתיפאדה השנייה הסימבול שלה זה המחבל המתאבד. -ברור.
וכשעוזר המחקר שלי חזר עם הנתונים מהאינתיפאדה השנייה,
אני שכחתי, למעלה מ-1,100 ישראלים נרצחו
בהתפוצצויות של אוטובוסים, של קניונים, והטרור
הוא אפקטיבי מאוד, הוא פוגע באלף,
אבל הוא מטיל אימה על שבעה מיליון.
זה האפקט של טרור,
פסיכולוגית הוא פוגע בכולם כשפיזית הוא פוגע רק בחלק.
עכשיו,
הסיבה שהאינתיפאדה השנייה היא כל כך קטלנית עבור
מי שמאמין בשלום,
לא רק בגלל האופי ההרסני והקטלני והרצחני של האינתיפאדה השנייה,
אלא בעיקר בגלל הטיימינג של האינתיפאדה השנייה,
העיתוי של האינתיפאדה השנייה.
האינתיפאדה השנייה פורצת מספר חודשים
אחרי ועידת קמפ דיוויד.
עכשיו, ככה רוב הישראלים פירשו את ועידת קמפ דיוויד...
ועידת קמפ דיוויד לא הראשונה הגדולה,
אלא קמפ דיוויד של אהוד ברק. -לא בגין, אהוד ברק. עכשיו ככה,
מה שאני אומר עכשיו זה הנרטיב של ברק, דניס רוס, ביל קלינטון ורבים,
לא של כולם. -ניסינו, הצענו, וקיבלנו בתמורה את האינתיפאדה.
ברק מציע חלוקת ירושלים, פשרה בהר הבית, נסיגה מרוב השטחים.
עכשיו, כשפורצת האינתיפאדה ואוטובוסים מתחילים להתפוצץ,
רוב הישראלים לא יוכלו להגיד: האלימות הזאת זה בגלל הכיבוש.
בגלל שהאלימות פרצה אחרי שאנחנו הצענו
לסיים את הכיבוש, והרגע הזה
היה מהלומה קטלנית, שיש אומרים שהשמאל עד היום
לא השתקם ממנה. עכשיו, קובי, תראה איפה אנחנו נמצאים.
איפה נמצאים 70 אחוז מהישראלים בוגרי שתי האינתיפאדות?
70 אחוז מהישראלים. -כ-70 אחוז מהישראלים
נמצאים בתחושה הבאה: אנחנו לא יכולים
לשלוט על הפלסטינאים, למדנו את זה באינתיפאדה הראשונה.
אנחנו לא יכולים להגיע להסדר עם אותם הפלסטינאים,
למדנו את זה באינתיפאדה השנייה.
זאת אומרת אנחנו לא יכולים
לצאת מהשטחים,
כפי שלמדנו מהאינתיפאדה השנייה,
ואנחנו לא יכולים להישאר בשטחים,
כפי שלמדנו באינתיפאדה הראשונה.
והמבוכה הזאת,
המבוכה הפוליטית הזאת היא תופעה חדשה בחברה הישראלית
מאז שנות האלפיים,
למבוכה הזאת, את המבוכה הזאת אני מכנה "מלכוד 67".
זה ה"מלכוד 67". אני משתמש...
או-קיי, דבר, דבר. -זוכר את "מלכוד 22"? -בדיוק.
אני רציתי לאזכר את "מלכוד 22" מכיוון שזו הזדמנות נהדרת
להיזכר בהברקה הזאת. אומר ג'וזף הלר, המחבר של "מלכוד 22",
שלהשתחרר מהצבא האמריקאי יכול רק מי שהוא לא שפוי,
אבל מי שרוצה להשתחרר מעצם ההגדרה הוא שפוי,
אז אתה לא יכול להשתחרר מהצבא.
אז הצבא האמריקאי בשבילנו זה השטחים.
"מלכוד 67" זה המצב הבא:
עבור רבים מהישראלים, אם אנחנו נסוגים
מיהודה ושומרון ומתכווצים לגבולות 67',
ישראל מתכווצת לגבולות שהם לא בני הגנה.
זה בערך התרחיש שרבים מהישראלים מאמינים בו.
במזרח התיכון יש כאוס ברוטלי של אסלאם רדיקלי
שמפרק מדינות, שמייצר הגירה...
מה שקיבלנו מעזה נקבל מקלקיליה. -אם אנחנו יוצאים מיהודה ושומרון,
הוואקום הזה, הכאוס של המזרח התיכון יפלוש אל הוואקום הזה,
ויהיה מוכן לפלוש אל תוך תל אביב.
מסקנה: אסור לצאת מהשטחים. הבעיה היא,
אם נישאר בשטחים, באותם שטחים,
ישראל הולכת להתפורר מוסרית,
היא הולכת לבודד את עצמה דיפלומטית,
ואולי הגרוע מכול, היא תביס את עצמה דמוגרפית.
אנחנו כבר לא נהיה מדינה יהודית דמוקרטית כי אנחנו לא נהיה
בעלי רוב מובהק מסיבי בישראל.
מסקנה: אם נישאר בשטחים, אנחנו מסכנים את העתיד של ישראל.
אם נצא מהשטחים, אנחנו מסכנים את העתיד של ישראל.
זה "מלכוד 67". למה "מלכוד 67"? כי יש לנו בעיה,
והדרך היחידה שתפתור את הבעיה מעמיקה את אותה הבעיה עצמה.
זה "מלכוד 67". -או-קיי. אתה מחלק את ה... עוגה,
לא בטוח שזה הביטוי הנכון, לארבע פרוסות. -נכון.
הפרוסה הראשונה היא הפרוסה ההישרדותית.
ובעצם נגעת בה עכשיו, נכון? זאת אומרת מצד אחד, אם נצא,
אז אנחנו מסכנים את עצמנו בטילים על כל מ"ר של המדינה הזאת,
ואם לא נצא, אנחנו מאבדים את ה...
זה הישרדותי גם,
כי אנחנו מאבדים את הרוב הדמוגרפי. -אפשר להתעכב רגע
על הנקודה הזאת? -בטח, בטח. -תראה,
אחרי מלחמת ששת הימים מופיע ישעיהו ליבוביץ',
בירושלים משום מה למדנו לקרוא לו ליבוביץ',
עם הנבואה שלו: אם ישראל תנהל שלטון צבאי על אוכלוסייה אזרחית,
היא תתפורר מוסרית, היא לא תחזיק מעמד,
היא חייבת לצאת מהשטחים. היום רבים מרגישים שליבוביץ'...
אגב, גם עמוס עוז דיבר על זה בזמנו.
הם צדקו, הנביאים צדקו. הבעיה היא: ערב אוסלו,
כשהלכנו להביא לפלסטינים רובים, אז היו רבים שאמרו:
אם ניתן להם רובים הם יפנו אותם נגדנו.
ערב היציאה מעזה היו נביאים,
אחד הבולטים שבהם זה ראש הממשלה שלנו נתניהו,
אמר: נצא מעזה, יקרו שני דברים - יהפוך לחמאסטן, חמאס ישתלט,
והם יירו קטיושות על אשקלון.
כולנו יודעים מה קרה בסוף, קטיושות נפלו בסוף
על תל אביב. מסתבר שהנביאים משמאל צדקו,
ההישארות בשטחים מסכנת את ישראל, ליבוביץ' צדק.
הנביאים מימין צדקו, נתניהו צדק, כל שטח שפינינו
היה הבסיס... עכשיו, מה אתה עושה כשאתה קולט
שכל הפסימיסטים צדקו מימין ומשמאל?
ו"מלכוד 67" זה ניסיון לנסח את אלו שאין להם קול.
לאידאליסטים משמאל יש קול, לאידאליסטים מימין יש קול,
ולשבעים אחוז המתונים שבאמצע
אין קול, ואין להם קול בגלל הסיבה המעניינת הבאה:
זה לא שהם בין הימין לבין השמאל, הם גם בימין וגם בשמאל.
הם ממולכדים, זה המלכוד שלהם. הם מרגישים... "מלכוד 67" נוצר
לא בגלל שהתגלה שכולם פה טעו,
הוא נוצר פרדוקסלית כי התגלה שכולם פה צדקו.
אתה אגב אומר שאתה הפוך מליבוביץ'
בטמפרמנט או בגישה הבסיסית שלך. תסביר.
ליבוביץ' היה הוגה דעות שביקר את החברה הישראלית מהקצה.
מהקצה. אני, אל"ף, אני לא מקבל קיק,
כאילו, איזושהי תחושת התרגשות, מלהיות פרובוקטור,
מלעצבן אנשים, מלהגיד דברים מעצבנים.
אני מנסה לא לאתגר את המיינסטרים,
אלא לבטא מבחינה הגותית את המיינסטרים,
את הזרם המרכזי, הרחב, של החברה הישראלית,
שיש בו דתיים פתוחים וחילוניים שמקבלים השראה מהיהדות.
הוגה דעות כמו ליבוביץ', הוא אתגר,
הוא גרם לך לחשוב מחדש, הוא אתגר אותך.
מה שאני מנסה לעשות זה לא לאתגר אנשים ולא לטלטל אנשים,
אלא לבטא אותם, למצוא להם מילים.
דיברנו על המרכיב ההישרדותי של אותו "מלכוד 67",
כפי שאתה מגדיר אותו,
הדמוגרפי נגיד מול הביטחוני. -כן. -ששניהם ביטחוניים.
נכון. -עכשיו,
בוא נעבור למרכיב השני.
אגב, אפשר רק להתעכב על הנקודה הזאת?
נדמה לי שצריך, כן. -או-קיי.
תראה, יש רבים בימין
שקראו את הספר, והם מכחישים שיש בעיה דמוגרפית.
זה לא נכון, אין בעיה דמוגרפית,
אין בעיה מוסרית. -יש גם גאוגרפים
שמכחישים את הבעיה הדמוגרפית. -נכון.
ז"א יש מימין אנשים שאומרים: תשמע,
אם נישאר בשטחים, לא יהיה האסון שהשמאל מנבא.
ויש אנשים בשמאל שאומרים: אם נצא מהשטחים,
לא יהיה האסון... -כי יהיה שלום. -כי יהיה שלום.
עכשיו, אני רוצה רגע את אלו שמכחישים את הבעיה ההדדית,
את הבעיה של השני, אני רוצה רגע להבין אותם.
יש שם טיעון מאוד מעניין. -או-קיי.
למה אם אני נשאר בשטחים, מיישב אותם, בסוף מספח אותם,
אני צריך לדעת שעל אף המתמטיקה ועל אף הבעיות
יהיה בסדר?
יהיה בסדר, האמון הזה נובע בין השאר מכך
שליישב את השטחים זה מצווה.
וזו לא רק מצווה, קובי, אני מפרט את זה בספר,
זו התממשות של נבואה עתיקה.
וזו לא רק התממשות של נבואה עתיקה,
זו גם התגשמות של חזון משיחי.
אז אם אלוהים רוצה שנהיה כאן, צריך לסמוך עליו.
נכון? השיר שאנחנו הישראלים אוהבים: "מי שמאמין
"לא מפחד", כן?
צריך לסמוך עליו וליישב את השטחים, ויהיה בסדר.
מי שאומר שאפשר לסגת לגבולות 67',
אומר: תראה, בסוף הקהילה הבין-לאומית
תיתן לנו ערבויות וכוחות נאט"ו על בקעת הירדן,
צריך לדעת לסמוך על הקהילה הבין-לאומית.
עכשיו, אני אגיד לך, 70 אחוז מהישראלים,
אני לא בטוח שכשזה מגיע לביטחון שלהם
הם מוכנים לסמוך על אלוהים מצד אחד
או על הקהילה הבין-לאומית מצד שני.
ואתה יודע איפה למדנו שלא נותנים אמון לא באלוהים ולא באנושות,
איפה למדנו את זה? נדמה לי...
אולי אתה חושב על השואה עכשיו. -בדיוק.
אבל לא רק השואה, 1,900 שנים בגלות למדנו את הדבר הבא:
חיינו בעיירות, בקהילות, ללא יכולת להגן על עצמנו,
ואמרנו תהילים, סמכנו על אלוהים,
זה לא תמיד עבד.
סמכנו על הגויים, זה לא תמיד... אגב,
קורא מושחז של הספר שלי דיבר איתי על ה"2 ג'יז" -
גאד אנד גוי.
וציונות זה: אינך יכול לבטוח בהם.
עכשיו, כשאתה אומר:
אני רק יכול לסמוך על עצמי,
אז אני לא יכול ליישב את השטחים
ולסמוך על אלוהים, יהיה בסדר,
ואני לא יכול לצאת מהשטחים
ולסמוך על הקהילה הבין-לאומית ויהיה בסדר,
ומי שהפיק את הלקח הציוני הכפול מההיסטוריה
נמצא במבוכה, ב"מלכוד 67".
יופי, התחום הנוסף שאתה מתמקד בו הוא התחום ההלכתי.
כן. -זה תחום שאולי גם יותר קרוב לאזור המומחיות שלך,
אבל זה תחום שהוא טעון מאוד,
תחום שכל הזמן כמו איזה הר געש כזה,
דרך התבטאויות כאלה והתבטאויות אחרות,
מקורות סמכות כאלה ואחרים,
היחס בין הדמוקרטי ליהודי במדינה שלנו, אבל...
תנסח את התחום ההלכתי
כפי שאתה משליך אותו על "מלכוד 67".
אל"ף, מעניין אותי הסיפור ההלכתי,
אולי זה חלק מהסיבה שכתבתי את הספר הזה. -או-קיי.
תראה, אני אספר לך סיפור, בסדר? -טוב.
אני הייתי מעביר הרצאות במקום שקוראים לו מרכז בגין בירושלים
על פרשת שבוע, ובסוף ההרצאה מישהו ניגש אליי ואמר לי:
מיכה, תגיד, אתה שמאלני?
ניסיתי לחשוב למה הוא חושב שאני שמאלני, לא אמרתי
מילה אחת שיכולה...
אז הוא אמר: כי דיברת על ליברליזם ועל אתיקה ועל הומניזם,
אני מניח שאתה שמאלני. וזה הדהד אצלי.
כל הפעמים שדיברתי על פטריוטיות, על לאומיות, על ציונות,
אנשים מיד חשבו שאני ימני.
וזה כמובן מהדהד לי את הבעיה הכי גדולה,
אחת הבעיות הכי מעניינות בחברה הישראלית,
שכשאנשים מתלהבים מהיהדות הם בטח דתיים.
עכשיו, בכל הספרים הקודמים שלי ניסיתי להגיד:
לדתיים אין מונופול על היהדות.
אם אתה אוהב את התורה ולומד יהדות
זה לא הופך אותך לדתי, לדתיים אין מונופול על היהדות.
לשמאל אין מונופול על ההומניזם, לימין אין מונופול על הציונות.
ב"מלכוד 67" אני מנסה לשבור את הרעיון
שהומניזם זה בהכרח רעיון שמאלני, זה בפרק על ז'בוטינסקי.
בפרק על ההלכה אני מנסה לומר שאני לא צריך להיות...
הזיהוי האינטואיטיבי שבין דתי וימני זה זיהוי שגוי. למה?
כי כשם שיש ארגומנט יהודי עמוק להישאר וליישב את השטחים,
יש ארגומנט יהודי עמוק לסגת מאותם השטחים ממש,
מה שלוקח אותי אולי אל הלב הפועם של "מלכוד 67"
בתוך ההגות המקראית. התנ"ך זה ספר,
הוא סיפור.
עכשיו, לסיפור הזה יש מרכז, יש נושא.
הנושא זה ארץ ישראל. אני אראה לך את זה.
אברהם אבינו שומע קול, אומר לו: "לך לך".
בסוף מסתבר לאן?
לארץ ישראל.
צאצאים שלו יוצאים ממצרים, לאן הם יוצאים?
לארץ ישראל.
זאת אומרת הסיפור הגדול,
מה שג'ונתן זקס קורא: "דה דאבל אקזיט", היציאה הכפולה,
יציאת מסופוטמיה של האב
ויציאת מצרים של הבן, וזה לאותו מקום, זה לארץ ישראל.
וכשמגיעים לארץ ישראל הפחד הכי גדול זה גלות.
מה זה העונש? שנצא מארץ ישראל.
מה זה גאולה? שנחזור לארץ ישראל.
ארץ ישראל היא מרכז הסיפור.
לכן מי שמבטל את ארץ ישראל מבטל את התנ"ך,
קשה להגיד את זה אחרת. -או-קיי. -אבל...
כשאנחנו מסתכלים לא על הסיפור המקראי אלא על החוק המקראי,
בחוק המקראי יש שבת, יש מקדש,
יש הרבה חוקים, יש הרבה פרטי חוקים,
אבל יש רעיון אחד שמופיע יותר מכל רעיון אחר,
וזה הרעיון שאנחנו צריכים לייצר רגישות עמוקה וגדולה כלפי גרים.
"ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים",
"ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים".
למעלה משלושים פעם הרעיון הזה מופיע.
גר, וזו טעות שצריך לתקן אותה, זה לא אדם שהתגייר.
זה בתלמוד. -זה המיעוטים. -גר במקרא זה מיעוט.
כי גרים... אנחנו במצרים לא היינו גרים. -אתה מנסה להגיד לי,
מיכה, אתה מנסה להגיד, לטעון שהמצווה של לכבד את זכויות הגר
ביהדות היא לא פחות חשובה מהמצווה של ארץ ישראל?
לא, אני רוצה לומר לא טיעון הלכתי, אלא טיעון על ההגות המקראית.
בתנ"ך ארץ ישראל זה הנושא המרכזי. -או-קיי.
בחוק המקראי רגישות כלפי גר זה הנושא הכי דומיננטי. -כן?
ודאי. -או-קיי.
יותר מכל דבר אחר, הרגישות לגר זה מופיע יותר מכל דבר אחר.
והמציאות שנוצרה אחרי מלחמת ששת הימים,
שני המוטיבים המקראיים האלה נראה שהם מתנגשים אחד בשני.
כי אין יותר ארץ ישראל מיהודה ושומרון,
אין יותר ארץ ישראל מירושלים, חברון ובית לחם.
אין יותר ארץ ישראל מזה.
הבעיה היא שאין פחות "ואהבתם את הגר"
מלנהל שלטון צבאי על אוכלוסייה אזרחית 50 שנה.
ז"א "מלכוד 67",
אחרי מלחמת ששת הימים, שני המוטיבים המקראיים מופיעים
ומתנגשים זה בזה, זו האירוניה שלנו. מי שחושב,
וזה מאוד חשוב להגיד,
הביקורת על עתיד השטחים היא לא ביקורת עם היהדות,
זו ביקורת בתוך היהדות. -טוב.
אני אחזור לזה, יש שם כמה שאלות שעדיין מציקות לי.
וגם, כשנחזור מההפסקה הקצרה,
ננסה לדבר כן על התחלה של איך אפשר לחשוב אחרת.
לא פתרונות, אבל איך אפשר לחשוב אחרת.
מיד.
שוב שלום לכם, תודה שאתם איתנו.
"חוצה ישראל" עם הד"ר מיכה גודמן,
עם ספר חדש בשם "מלכוד 67",
שבו הוא מנסה להרים את המכסה ולראות
את היסודות הרעיוניים,
שכלשונו: "עומדים ביסוד המבוכה
"של רובנו". המבוכה של 70 אחוז
מהישראלים היהודים בישראל היום.
ועצרנו לפני ההפסקונת שלנו בעניין ההלכתי.
זה עניין סבוך ומורכב, ואני מנסה לחדד אותו כדי שנגיע
קצת אל דרכי חשיבה אחרות.
אתה מדבר על כך שקדושת הארץ זה ערך אחד מרכזי,
אבל לא פחות מרכזי, כשמסתכלים מבחינה היסטורית,
לא פחות מרכזי ממנו ביהדות ההלכתית
זה היחס לגר, כלומר השאלה המוסרית והיחס למיעוטים,
וקדושת חיי אדם, גם זה מוטיב שקיים. -נכון.
אז לאן זה לוקח אותנו? האם זה אומר שבעצם
אין עמדה הלכתית בסכסוך? -זה אומר שהעמדה ההלכתית
היא לא יכולה להתווסף לעמדה הביטחונית,
היא תמיד נובעת מהעמדה הביטחונית. -תסביר.
מה הכוונה? תראה,
נניח יש חולה פצוע,
וכדי להציל אותו צריך לחלל שבת.
זה לא שמותר לך לחלל...
מותר לך לחלל שבת,
אתה חייב לחלל שבת.
עכשיו, תשאל: רגע,
מי קובע אם זה פיקוח נפש? -כלומר אם מבחינה ביטחונית
צריך לצאת מהשטחים,
מבחינה הלכתית אתה חייב לצאת מהשטחים. -נכון.
ואם מבחינה ביטחונית אסור לך לצאת מהשטחים,
מבחינה הלכתית אסור לך לצאת מהשטחים.
ז"א ההלכה כפופה כאן לביטחוני.
היא נובעת... -אני לא בטוח שזה המצב היום בארץ
בחלקים נכבדים של הציונות הדתית. -נכון, ההכרעה... זה נכון.
רבי חיים דוד הלוי, אחד מגדולי הפוסקים בעבר של הציונות הדתית,
ניסח את זה בדיוק כך. זאת אומרת מה שאני מציע,
בוא לא ניקח את הדיון ההלכתי בנפרד מהדיון הביטחוני,
הוא תוצר של הדיון הביטחוני.
הרב עובדיה יוסף כך אמר.
נכון. -אבל אני חושב שהציונות הדתית היא לא שם,
בחלקים גדולים שלה, ברובה המכריע, אבל...
זה דיון אחר. -נכון, הפרק הזה מקבל הרבה ביקורת
היום בציונות הדתית. -כן, הא? -כן.
אתה עם הכיפה ואתה שגר בשטחים,
איך אתה מדבר ככה? או-קיי. בוא נתחיל לדבר
על דרכי יציאה או על דרכי רענון של המטריקס הזה?
אתה קודם כול אומר: צריך לדבר אחרת.
אין אפשרות לחברה להיות יצירתית,
לבוא עם רעיונות חדשים, אם אין בה שיחה.
עכשיו, הפרדוקס הוא
שבנושא שבו אנחנו צריכים להיות הכי יצירתיים,
כי הוא הכי חשוב לנו,
זה הנושא שאנחנו לא מדברים עליו. -אבל הוא הכי בוער
והוא הכי מפחיד והוא הכי קיומי. -נכון, אין לנו שיחה.
ולכן כל מי שיש לו דעה אחרת נתפס על ידי כמסכן אותי. -בדיוק.
או-קיי. -בדיוק. לג'ון דיואי, פילוסוף אמריקאי, יש אמירה כזאת:
יש שיחה מתפקדת.
מה זו מחלוקת מתפקדת? זו מחלוקת בין אנשים טועים.
אני חושב ש... -כאן אתה קצת תמים אבל.
זאת אומרת הספר שלך, עם כל חיבתי אליך ואליו,
הוא לא יעשה שינוי כי המציאות חזקה מדי.
ברור, הספר שלי הולך להיכשל במטרה שהספר מציב. -יפה.
אף פעם עוד לא מכרו אצלי ככה ספר.
כל הכבוד לך. -לא, הספר... -חידשת חידוש.
"הספר שלי הולך להיכשל". -הספר שלי רוצה לעודד הקשבה,
וברור שהכוחות המודעים והאידאולוגיים שנמצאים כאן
הולכים להביס את המטרה של הספר. -אין לנו עוד המון זמן,
אני רוצה לגעת בשתי נקודות שאולי קצת ייתנו יותר אופטימיות.
אתה אומר: בואו נפסיק לדבר
במונחים של דיכוטומיה של אמת-שקר, של הצדק בצד אחד,
ונתחיל לדבר כמו מה? כמו בתלמוד.
כמו בתלמוד, כמו על אמנות. -כן. -זאת אומרת דיבורים
שהם יותר וכחניים, יותר שומעים את האחר? מה? -כן.
במסורת התלמודית נקבע שההלכה כבית הלל.
אבל למה נקבע שההלכה כבית הלל?
אז בתלמוד נאמר במפורש: בית הלל לא צודקים.
בית שמאי צודקים ובית הלל צודקים, אלו ואלו דברי אלוהים חיים.
אז למה אם שניהם צודקים ההלכה כבית הלל?
וההסבר בתלמוד הוא הסבר מפתיע.
משום שבבית מדרש של בית שמאי היו משמיעים
רק ואך ורק את העמדות של בית שמאי,
ובבית מדרש של בית הלל היו משמיעים
גם את בית שמאי וגם את בית הלל, לכן ההלכה כמותם.
ז"א הלכה כבית הלל לא כי הם צודקים יותר...
אלא כי הם גם מקשיבים לאחר. -אלא כי הם מקשיבים יותר.
עכשיו, תראה, טוב שיש אקדמאים בעולם
שסרקו את התלמוד ויש כמה התייחסויות לזה, ויוצא ש...
כמה פעמים קרה שבאמצע מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל
בית שמאי התחרטו וקיבלו את עמדת בית הלל?
זה לא בדיוק קרה. -לא.
אבל קרה יותר מפעם אחת שבאמצע שיחה, באמצע מחלוקת,
בית הלל התחרטו וקיבלו את עמדת בית שמאי.
יוצא מכאן הפרדוקס המעניין
שהלכה כבית הלל לא כי הם תמיד צודקים,
אלא כי הם לא תמיד צודקים,
כי הם מודעים לכך שהם אינם תמיד צודקים.
את פוזיציית בית הלל אני רוצה לנסח כך:
הם לא פוסט מודרניים, הם חושבים שהם צודקים,
אבל הם לא נעולים בעמדות שלהם, הם עדיין סקרנים.
ועוד אתה מעלה באוב את רוחו של בן גוריון.
כן. -למה? כי הוא המוותר הגדול.
כי אחת הטעויות הקלסיות, שמדינת ישראל קמה בגלל אנשים
שלא ויתרו על החלומות שלהם. זאת טעות.
מדינת ישראל קמה בגלל בן אדם אחד שהעז לוותר על החלומות שלו,
זה בן גוריון. -העז לוותר על החלומות שלו. -כן.
היה לו חלום לכונן מדינה נאורה, חילונית,
שמבטאת את הטמפרמנט של העלייה השנייה והשלישית
שהיגרו מאירופה לפלשתינה לא רק בשביל לגור כאן,
אלא גם להשתחרר מהרבנים, מההלכה והמסורת.
עכשיו, תשאל: איך זה שבן גוריון עשה את הסדר הסטטוס קוו
עם החרדים, שבעקבותיו לרבנים אורתודוכסים יש מונופול על היהדות
במדינת היהודים? איך זה שהמייסד של המדינה החילונית...
עוד לפני קום המדינה. -עוד לפני קום המדינה.
אז יש כאן הרבה גרסאות.
אחד מהסיפורים המאוד מעניינים, שאולי הם אפילו נכונים,
שמופיעים בספר שלי, זה ש...
הגיעה ועדת אונסקו"פ של האו"ם,
שבאה לבדוק אם היהודים וגם הערבים
יכולים למשול על עצמם.
אותה ועדה שבסוף תגיע לכ"ט בנובמבר, ואת הסוף אנחנו יודעים,
אבל בן גוריון לא ידע את הסוף, הוא היה רק באמצע,
הוא היה בתוך העלילה.
והם כמובן
הולכים לשמוע את החרדים,
הם היישוב הישן, הם המקומיים.
לשאול אותם: האם היהודים יכולים
למשול על עצמם?
וכמובן מה החרדים הולכים להגיד לוועידת אונסקו"פ?
מבחינה תאולוגית אסור לנו.
אסור. בן גוריון יודע שזה יהיה אסון שההמלצה שלהם תהיה ש...
יהודים לא יוכלו למשול על עצמם. -אז הוא סוגר איתם דיל.
אז הוא קורא להם,
אני עושה עכשיו פרפרזה, אני לא יודע אם זה היה ככה,
ואומר להם: תקשיבו, בפגישה שיש לכם עם האו"מניקים,
תגידו להם שאנחנו יכולים למשול על עצמנו.
והחרדים אמרו... זו פרפרזה, כן? אנחנו יכולים, אבל...
מה אתה מציע לנו?
וככה לאט לאט התחילה להיטוות העסקה הגדולה.
בן גוריון נתן להם שליטה על חלק מהיהדות
בשביל להקים את מדינת ישראל.
בן גוריון היה מוכן לוותר על האופי של המדינה
רק בשביל סיבה אחת: כדי שתהיה לנו מדינה.
הוא עשה את זה עם הסוציאליזם, הוא ויתר על ביסים (שטחים)...
הוא עשה את זה עם גבולות. -הוא עשה את זה ב... ודרך אגב,
הוא עשה את זה גם בשילומים.
כשהיה צריך הרבה כסף כדי לקלוט את גלי ההגירה...
ויתר על עיקרון מוסרי.
הוא ויתר. בגין בא אליו ואמר לו: אתה מוותר על הכבוד שלנו
ועל העבר שלנו, ואתה מקבל כסף מגרמניה?
ובן גוריון פחות או יותר אמר:
אתה צודק, אני מוותר על הכבוד שלנו, על העבר שלנו,
אבל אני עושה את זה בשביל העתיד שלנו.
ללא הוויתורים, ללא הפשרות של בן גוריון
לא הייתה קמה מדינה.
מדינת ישראל קמה לא בגלל האידאליזם של המייסד,
אלא בגלל הפרגמטיזם שלו.
אני לא בטוח ש...
אני אגיד לך במה אני כן בטוח:
אני כן בטוח שפתחנו את היריעה, ומי שרוצה מוזמן לקרוא את ספרך.
תודה רבה לך, מיכה. -תודה לך.
ותודה רבה לכם על הצפייה ב"חוצה ישראל". להתראות.
תכתוב: יוסי אלימלך
ייעוץ לשון לכתוביות: מיה בסטר קינן
הבאה לשידור: שושי חי
הפקת כתוביות: אולפני אלרום