"השם שלי היה 11057": יצחק היה החשמלאי הראשי של אושוויץ | דוקותיים
11057,
- אומר את המספר בפולנית -
בפולנית, זה היה שמי. הייתי בן 14.
אתה זוכר אם זה כאב? -נורא. כאבי תופת.
כן? -כי המזרק, הוא לוהט,
וכל נקודה היא כווייה.
החברים שלנו שנשלחו לתאי הגזים, אמרו,
"גדענקען און נישט פארגעסן", "לזכור ולא לשכוח".
זה הדבר הכי עמוק שאני זוכר.
מה אתה אומר על הגרמנים? -ארורים.
מה אתה אומר על הפולנים? -עוד יותר ארורים.
"תו ירוק" יש? -יש, בטח. אתה רוצה לראות?
תרשום פה. -אני ארשום.
ותן לי אתה"תו הירוק". או מחלים או "תו ירוק".
באנו לאיציק יעקובי.
עד הסוף בפרוזדור ימינה, מס' 5.
שלום. -בבקשה. -תודה רבה.
איפה אתם רוצים לתפוס את האדון? -בפינה הכי יפה.
אין לנו.
שמי יצחק יעקובי, בהונגרית: יעקב ארווין, אני בן 92.
איך החיים בגיל 92?
אין לי בעיות עם זה.
נולדתי בהונגריה, בעיר בשם דברצן,
ואני מתגורר עם חברה מקסימה שיושבת משמאלי,
בבית מוגן של אחוזת רובינשטיין.
לאושוויץ הגעתי ב-1944, שנה לפני תום המלחמה.
הייתי החשמלאי הראשי של המחנה. -איך זה?
כשהיה קצר, אז הנתיך היה נשרף. הייתי מחליף את הנתיכים.
זה היה הג'וב שלך? -זה היה הג'וב שלי.
זה מה ששמר אותך בחיים? -כן.
כשהלכנו מאושוויץ...
לאה, את מוכנה להביא את ה... שמתי שם על השידה... -כן.
ואת כרטיס ה... יש לי כרטיס אסיר.
מצאת, לאה? -לא, אני לא מוצאת.
במגירה השנייה.
במגירה השנייה? פה? -לא, בשידה.
פה? אה, כן, אוי, אוי, אוי...
זה כרטיס האסיר שלי.
הקאפו הפולנים היו יותר גרועים מהנאצים.
במיוחד עם ילדים. -למה?
הם עשו בילדים מעשי סדום.
מאוד נהנו לאנוס את הילדים היהודיים.
כי נשים לא היו. -איזו זוועה.
ד"ר מנגלה קיבל אותנו. היה לו עיפרון ביד.
כשהוא עשה סימן ימינה, סימן שאתה חי.
כשהוא עשה סימן שמאלה, סימן שאתה הולך לתאי הגזים.
המשפחה, אני נפרדתי מהם מיד.
אני נורא מצטער שאתם צריכים לשמוע את הסיפורים העצובים האלה. -לא.
אם לא נשמע את זה, אז... זה חשוב מאוד שנשמע את הדברים האלה.
ומה היה בארץ ישראל?
אז עוד המושג של "ניצולי שואה" לא היה מוכר.
לעגו לנו. קראו לנו "קצטניקים".
"קצטניקים"? -"קצטניקים" אלו יוצאי מחנות ריכוז.
לכן רבים חתכו את זה. אני לא מתבייש בזה.
לא? -לא.
את צברית? -אני צברית, תודה לאל.
איך זה להיות עם... לחיות עם אדם ש... -זה לא פשוט.
סוחב איתו מטען כזה? -זה לא פשוט.
אני מתאר לעצמי. -לא פשוט. בהחלט לא פשוט.
אבל אני לא מטריד אותך עם זה. -לא, הוא משתדל להיות ילד טוב.
אתה זוכר הכול? -הכול.
זה חוזר אליך? -הייתה תקופה ארוכה שהייתי חולם
והייתי מתעורר באמצע הלילה וזועק,
ולאה הייתה מרגיעה אותי. אבל זה נפסק.
עכשיו אתה ישן בשקט?
מזלי הגדול זה שאני זכיתי לחברה כמו לאה.
מתי נפגשתם? -לאה, מתי נפגשנו?
אני יודעת מתי נפגשנו... מי זוכר דברים כאלה?
כמה אנשים נשארו עוד עם מספר על היד בחיים?
מעטים מאוד. -בגלל זה אנחנו פה. -כן.
כדי לא לשכוח. -נכון.