כאן מקשיבים 👂 | לחזור מחדר הלידה בידיים ריקות
יש לי חברה שילדה לא מזמן והיא אמרה לי,
אני עכשיו בחופשת לידה, יש לי הרבה זמן בואי ניפגש.
אני לא יכולה להיפגש איתה.
לשבת איתך בבית קפה, את עם התינוק שנולד לך לפני חודש,
ואני עם כלום.
את מאוד אמיצה שאת מדברת על זה חודש אחרי, כשזה כל כך טרי.
נכנסתי להיריון המיוחל. הלכתי כמו איזה טווס עם הבטן,
איזה כיף, אני בהיריון.
כולנו שמחנו כי זה באמת היריון שחיכינו לו הרבה הרבה הרבה שנים,
עם הרבה קשיים.
בשבוע 23 וקצת הלכתי לסקירת מערכות שנייה לבד.
מצאו אצל התינוק חוסר מוחלט של קורפוס קולוזום,
שזה חלק מאוד חשוב במוח, ועוד כמה דברים.
ואמרו לי באותו רגע, את צריכה לעשות הפסקת היריון
כי הילד יהיה במצב מאוד קשה.
אני בן אדם מאמין, אני בן אדם שומר שבת,
אנחנו משפחה מסורתית,
אבל הרופא הזה אמר לי, את הולכת לעשות אמ.ר.איי,
כל מה שאת צריכה לעשות.
אבל למה בעצם? בשביל שאולי יש סיכוי שכן זה בסדר?
לא, בשביל שאני אהיה רגועה. הוא אמר לי - זה לא בסדר.
ואז היו לי שלושה ימים מאוד מאוד מאוד קשים.
את הולכת לעצור את פעימות הלב של הילד שלך.
את הולכת להפסיק את הבעיטות שאת מרגישה כל היום בבטן.
הבחור שעשה לי את האמ.אר.איי פשוט חיבק אותי ככה והוא אמר לי,
את עושה את המעשה הנכון.
ואז הזריקו לו את הזריקה הארורה הזאת דרכי אליו ללב.
אחרי שנייה הם בדקו והוא אמר "זהו".
בשתי דקות האלה מהרגע שמזריקים ועד שאמרו לך "זהו",
עובר משהו בראש?
כן. סליחה, נתנאל, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה.
בלי סוף להגיד לילד סליחה.
דיברתי אליו כל יום.
הוא היה המתנה שלנו.
נווה נישק את הבטן וחיבק אותי כל הזמן, "תינוקי, תינוקי".
הבן שלך?
שאלתי אותם: "איך הוא נראה?
"זה משהו שאני יכולה לראות ואני אוכל לחיות עם זה?"
היא אומרת לי: "הוא תינוק. הכול - ידיים, רגליים, אף".
אמרתי לה: "אז תתני לי אותו".
אבל זה לא יותר קשה? למה רצית בעצם?
לראות למי הוא דומה, לראות איך הוא נראה,
לראות שהוא בסדר.
הוא לא בוכה. הגוף שלו קשה.
אף פעם לא החזקתי מישהו מת בידיים
ואני לא מסתכלת עליו כמת, אני מסתכלת עליו כילד שלי.
אני אומרת לו, תסלח לי, בבקשה תסלח לי,
ושאני אוהבת אותו ושאני לא אשכח אותו אף פעם. אף פעם.
אני קוסמטיקאית ואני מקבלת טלפונים, אפשר לקבוע תור?
מצטערת, אני אחרי לידה שקטה, אני לא עובדת.
אני יוצאת לחופשת לידה.
מזל טוב! איזו מתנה קיבלת לראש השנה!
ולא אחת ולא שתיים תגובות כאלו.
הם לא יודעים מה זה לידה שקטה.
זה משהו שאני עצמי שמעתי את המושג הזה ותמיד זה עבר...
משבוע 22 אנחנו מקבלות דמי לידה וחופשת לידה מלאה.
תחשבי שיש לי את אותם תסמינים של אחרי לידה,
של כל הדימומים, כל הדברים.
אני מלא פעמים מוצאת את עצמי ככה עם היד על הבטן,
אבל אין פה כבר כלום.
קיבלתי תמיכה מטורפת וגם חברות טובות שנעלמו.
אולי הן לא מצליחות להכיל את זה או שהן כועסות עליי.
אני לא חושבת שיש מישהי שכועסת עלייך על דבר כזה.
אנשים עדיין ממשיכים להגיד לי,
"לא, שמענו על ניסים, תסתכלי ביוטיוב".
ונשים שילדו בשבוע 40, ולא יודעות את הסיבה,
אל תבואו ותגידו להן, אולי בגלל זה, אולי בגלל זה.
עזבו, זה כבר קרה להן. תחבקו, תתמכו, תנשקו.
אל תבואו ותגידו לי, תעשי ככה, תעשי ככה, זה יעשה לך טוב.
רק אני יודעת מה יעשה לי טוב.
את בת... -43. -מה לך יעשה טוב? מה בא לך?
תינוק.
ילד בבית, נוסף.
אמרת לי שבשישי את עולה לקבר.
כל תינוק קבור באדנית שלו, מכוסה בטלית שלו, מכוסה בחול.
קניתי כמה דברים חמודים כמו גמדי גינה כזה לשים לו.
אבל עדיין לא הלכת לשם.
אני רוצה. כל פעם משהו עוצר אותי.