ארוחות שעשו הסטוריה: הסעודה האחרונה
בפרק הקרוב והאחרון של "ארוחות שעשו היסטוריה",
אנחנו עוסקים ב"סעודה האחרונה ".
הארוחה המפורסמת ביותר בנצרות ובעולם כולו. ועתה לחדשות,
התיעוד ההיסטורי שלה שגוי, לא לגמרי ברור איפה היא קרתה.
האוכל היה מחורבן וכולם ...
היו יהודים.
שלום לכם וברוכים הבאים לפרק האחרון בסדרה
"ארוחות שעשו היסטוריה".
וידוי קטן, הפרק הזה יעסוק בסיפור
שגרם לנו לרצות לצלם את הסדרה הזאת.
זה התחיל מהציור "הסעודה האחרונה" באיטליה
של לאונרדו דה וינצ'י.
אנחנו נמצאים במתחם שנקרא "קבר דוד".
כאן נערכה הסעודה האחרונה, בארץ ישראל כמובן.
אבל לפני שנגיע לסיפור, תרשו לי לקרוא לכם טקסט קצר
מתוך "הברית החדשה".
טקסט שמתאר את הארוחה המפורסמת ביותר בהיסטוריה.
"ויעשו התלמידים כאשר ציוום ישוע, ויכינו את ההפסח.
"ויהי בערב ויסב עם שנים העשר.
"ובאכלם ויאמר:
"'אמן, אומר אני לכם, אחד מכם ימסרני'.
"ויתצבו מאוד. ויחלו איש איש לאמר לו,
"'האנוכי הוא, אדוני?' ויען ויאמר:
"'האיש אשר טבל עמי את ידו בקערה, הוא ימסרני.
"'בן בן האדם הלוך ילך ככתוב עליו.
"'ואוי לאיש אשר על ידו יימסר בן האדם.
"'טוב לאיש ההוא שלא נולד'.
"ויען יהודה המוסר אותו ויאמר:
"'רבי, האני הוא?'
"ויאמר אליו: 'אתה אמרת'.
"ויהי באכלם, וייקח ישוע את הלחם ויברך ויפרוס וייתן לתלמידים ויאמר:
"'קחו ואכלו, זהו גופי'. וייקח את הכוס ויברך וייתן להם ויאמר:
"'שתו ממנה כולכם כי זהו דמי.
"'דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים'".
ונשאלת השאלה איפה זה קרה, האם זה קרה כאן במתחם
שהנוצרים קוראים לו "קנקולום" ואנחנו קוראים לו "קבר דוד המלך"?
האם מריה מגדלנה נכחה בארוחה? אולי היה בה בשר,
אולי היו דגים, אולי היה יין, אולי היה לחם.
אולי זה בכלל היה ליל הסדר?
דורות של פרשנים התייחסו לסוגיה זו ורב הנסתר על הגלוי.
אז ברשותכם, בואו נתחיל דווקא מהסוף.
שלום לד"ר אסף פינקוס,
ראש החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. -אכן, שלום.
אנחנו מדברים על "הסעודה האחרונה".
אחת הארוחות המפורסמות ביותר בהיסטוריה,
אבל גם אחת מיצירות האמנות המפורסמות ביותר בהיסטוריה.
כולם חושבים, לאונרדו דה וינצ'י, לאונרדו דה וינצ'י,
אני מבין שאתה חושב גם על אחרים.
קודם כול, אני שמח שחיים על לאונרדו דה וינצ'י ולא דן בראון,
זה כבר התקדמות, כן?
אבל לאונרדו דה וינצ'י,
אבל הציור שלו הוא מופתי
אני אשמח לדבר ולהלל ולשבח
אבל קדמו לזה הרבה מאוד "סעודות אחרונות".
וגם, כדי להבין את לאונרדו דה וינצ'י צריך בעצם להכיר מה היה קודם לכן.
אז מהי "הסעודה האחרונה" הקדמה ביותר שאנחנו מתחילים ממנה?
אני לא יכול להגיד מה זה הקדמה ביותר
כי כבר בציורי הקטקומבות במאה הרביעית
אולי תיאורים ברומא של "הסעודה האחרונה",
אבל החוקרים לא בטוחים אם אומר בסעודה אחרונה
או מה שנקרא ב"באנקט ",
בארוחת המוות שעשו לכבוד הנפטר באשר הוא.
באמנות הקדומה של ימי הביניים, לסיפור יש שתי משמעויות.
האחת זה כינון טקס המיסה, כלומר, ישו אומר:
אכלו את הלחם, זה בשרי, שתו את היין, זה דמי,
דם הברית החדשה, נשפך עבור רבים.
ובעצם הוא יכונן את טקס המיסה. כל יום ראשון כשה ...
הכומר עושה את האירוע המיסטי הזה שנקרא "טרנסובסטנציאה",
כלומר, לוקח רקיק פשוט ויין והופך אותם לגופו האמיתי של ישו.
והמאמינים אוכלים את זה ואילו הם מטמיעים את תורתו,
את אמונתו, את כוחו.
בעצם הם חוזרים על האירוע שקרה בברית החדשה
וכמו ארנולד שוורצנגר הם מקבלים את ההבטחה: "אני אחזור", כן?
והוא יחזור כדי לגאול ולשפוט את האנושות.
האירוע השני הוא בעצם זיהוי הבוגד ותופתע אולי לשמוע
שדווקא באמנות היותר מוקדמת זה היה הקטע הקריטי.
זאת אומרת, ראו את ישו סועד, אגב, כמו סעודת פסח בהסבה,
ובאמצע פתאום אחד המסובים היה, שלח יד לקרה.
בגלל שבברית החדשה כתוב שזה אשר יטמון ידו בקלחת,
הוא זה שיבגוד.
ארצות הברית החדשה לא לספק לנו לנו הזה אירוע ודאי שזהו יהודה,
אבל זה קטע מאוד רגשי.
התלמידים של ישו, האפוסטלים מתחילים לשאול:
"אמור, אדון, אני הוא זה?" כן, הם ...
וזה אגב הרגע שלאונרדו דה וינצ'י מצייר אותו עם כל המחוות,
אחד מצביע למעלה, אחד על החזה, אחד אל רעו וגם הלאה.
לגבי האוכל שהם אוכלים, הוא די ... די בנאלי.
כלומר, יש שם לחם. -אל תעליב. -לחם ויין.
וכיוון שזו ארוחה יהודית, עד היום לחם הקודש הוא בעצם נעשה,
הוא סוג של ... כמו "דקדפים" רק מבצק שלא החמיץ, כן?
בקיצור זה מיתוג גאוני של מצה מגעילה. -לגמרי, לגמרי.
ובאמנות מודרנית יותר, בת-זמננו יותר, איפה זה נמצא?
אין אמן שלא מתייחס לזה.
אם זה אנדי וורהול שמדבר על תרבות הצריכה
ואז במקום רוח הקודש שם את ה ... את היונה של סבוני "דאב".
או שהוא שם את הקטשופ "היינץ" על השולחן.
או שהוא צובע את המשתתפים בצורות שונות
ושואל שאלות של קורבניות, קפיטליזם וכל מה שמשתמע מזה.
אם זה דיוויד לה שאפל שהיה לאחרונה.
לא אני יותר מדי
שהוא שם בירות ופירות וכו ',
כלומר, זה איזשהו מקום לפרפראזה,
אבל הדבר המעניין הוא שבאמנות מימי הביניים עד העת החדשה,
בעצם זה אומר על איזושהי טרנספורמציה רוחנית.
כלומר, יש אוכל שהוא הופך לגוף של ישו, אפילו הדגים.
שלפעמים רואים וזו כמובן השאלה האלמותית, חריימה או ג ההלכה.
אבל הדגים ששמים על השולחן הם סמל.
הם ביוונית ישו הנוצרי
בן האלוהים מושיע.
אם אתה לוקח את האותיות הראשה,
אז זה יוצר לך את המילה "איכטיס",
ו"איכטיס "זה דג.
אז לכן כשאתה רואה דג על שולחן "הסעודה האחרונה"
זה לא באמת דג, זה בשרו של ישו.
אני שותה כוסית מדמו של מושינו.
לחיים. -לחיים ותודה רבה לך.
אז מה אכלו ב"סעודה האחרונה "?
אתם יודעים, כולם מנסים לדחוף לישו לפה מצות,
אומרים, זה היה ליל סדר, זה היה ליל סדר.
אבל, היה בשר או שהם היו צמחונים?
אכלו דגים, אכלו רטבים, אכלו ירקות?
תרשו לי להניח שלפחות דבר אחד היה להם תמיד, טחינה.
אז ברוכים הבאים למפעל הטחינה של משפחת ג'יבריני,
כאן ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים.
תכינו את עצמכם למסע בזמן.
שלום לדורון יושע, המדריך שלי בטיולי חומוס בירושלים. -אהלן.
תרשה לי להניח שאתה מבין גם בטחין. ישר אני תוקף.
ב"סעודה האחרונה "הייתה או לא הייתה טחינה? -הייתה.
איך אתה יודע? -ואללה, אני מנסה
לדמיין שולחן בחג, בכל דבר,
טחינה תמיד להתקיים שם.
אז אנחנו נמצאים בסדנת בוטיק להכנת טחינה.
הדבר הכי אותנטי שיש בעיר העתיקה. -מעצרה.
מעצרה. - "מאסרה" בערבית. -יפה.
קודם כול, מה זה על הרצפה? -על הרצפה זה השומשום
שאחרי שעבר תהליך של קילוף ארוך וייבוש בכמה סוגים של מייבשים,
עכשיו הוא בעצם יושב כאן ונח
עד שהוא יהיה מוכן להיכנס לתוך אבני הריחיים.
מאיפה הוא מגיע אלינו השומשום? -בעיקר מאתיופיה.
השומשום הטוב יותר לטווח. -ואחר כך צריך לקלות אותו גם?
אם עושים טחינה שהיא טחינה אדומה
לייצר ממנה את השמן של השומשום
אז קולים את זה עוד 12 שעות כאן בתנור הזה מאחורינו.
אם רוצים רק לעשות את הטמין הגולמית,
פשוט מכניסים זה כמו שזה ככה לאבני הריחיים העתיקות.
אנחנו מדברים על אבני ריחיים שנחצבו באזור החורן שבסוריה,
מבזלת. והטכנולוגיה של איך לסתת את החריצים הפנימיים,
היום כבר נעלמה מהעולם ואין למצוא כמעט כאלה,
בודדים בודדים, בעבר הם נזרקו למזבלות בשכם
והיום בעלי מפעלי טינת שוב שוב את הבתים ואת ה ...
הופכים את הבלטות בשביל למצוא את מה שהם קברו פעם
כי פתאום זה הפך להיות כל כך חשוב.
לסיום, דורון, תרשה לי לשאול אותך, ישו חי כאן בירושלים את רוב חייו.
אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא אכל חומוס טוב?
אם היום ירושלים היא בירת החומוס העולמית הבלתי מעורערת,
אז ככה היה גם לפני אלפיים שנה. בטוח שהוא אכל כאן אחלה חומוס.
דורון יושע, אלף תודות. -בכיף, שמחתי.
עכשיו כשראינו איך מכינים טינו וראינו שזו אמנות,
אני רוצה להראות לכם מה מכינים מטחינה שחורה.
יש דבר כזה. תראו.
טחינה שחורה שחורה שחורה. יש כאלה שיגידו,
אה, זה שמן מכונות. לא, זו טחינת קצח.
מכינים את זה מהגרגררים האלה. משפחת ג'יבריני נתנה לי
של המתכון שלה של ריבת טחינת קצח.
זה מתחיל בלצקת 350 גרם של דבשת ענבים, אל תיבהלו.
ראשית, אפשר למצוא את זה בחנויות טבע
ושנית, אם לא, סילאן מתמרים.
אותו דבר. זה כמו דבש, זה מאוד מאוד מתוק.
350 גרם לסיר חם. אנחנו נותנים לזה להתחבר.
אם אנחנו רוצים, אפשר אפילו להוסיף 3-2 כפות של דבש רגיל
ואז יוצקים פנימה שמן זית. משהו כמו ארבע כפות.
עכשיו שימו לב, כל החוכמה בריבה שלנו זה לחמם אותה,
אבל לא להרתיח אותה.
אז אני בוחש ככה בעילים ונותן להתחברם חימום עדין כזה.
אנחנו ערבים, אנחנו פלסטינאים, אנחנו יודעים עדינות מה.
בזמן שאני בוחש, אני רוצה להזכיר לכם
אני אוסף מתכונים שיכולים לשנות את ההיסטוריה.
אם יש לכם מתכון כזה,
שלחו אותו לכתובת האינטרנט
המופיעה בתחתית המרקע.
בין השולחים יוגרל פרס.
כשהתערובת המתוקה השמנונית שלי חמה, אבל לא רותחת,
אני מוסיף חצי ליטר טחינת קצח. זה קשה להשיג,
לכו ותשיגו, כדאי לכם.
ושוב אני מזכיר, הרעיון הוא לבחוש, לערבב,
אבל לא להרתיח, רק לחמם.
אנחנו מערבבים את הריבה שלנו, מהר מאוד היא מסייעת
ואז מוסיפים לה חופן של גרגרי שומשום קלויים.
וחופן של גרגרי קצח. זה אם רוצים, לא חייבים.
זה מוסיף עוד איזה "אומפ" מריר כזה לריבה.
וזוהי, גבירותיי ורבותיי, ריבת קצח שחורה מתוקה מרירה.
תגידו מה שתגידו, ישו ...
מת על זה.
תרשו לי לקחת אתכם לבניין הכי יפה בירושלים.
"משכנות שאננים".
אבל רגע לפני שאנחנו נכנסים פנימה,
בואו נתמקד שוב בפרסקו של לאונרדו דה וינצ'י.
שימו לב מה שם גאון הרנסנס על השולחן.
צלופח בפלחי תפוזים, ולחם אמיתי.
אין ספק שבאוכל, הגאון מפירנצה לא הבין.
ואגב, למי שמתפלץ מזה שדה וינצ'י שם ליהודים צלופח בצלחת,
באמנות הילידית המד הקירות בכנסיות בפרו,
נהוג לצייר בצלחת ...
חזיר ים.
ולמה אנחנו נכנסים ל"משכנות "?
הרי הפרסקו של דה וינצ'י לא מוצג כאן לצערנו.
משום שכאן מוצגת עבודתו המפורסמת של עדי נס,
"הסעודה האחרונה" שלא ממש קוראים לה "הסעודה האחרונה",
אבל זה לא חשוב.
אומר בצילום הכי מפורסם שיצא מישראל.
ובצילום הכי יקר שיצא מישראל.
נמכר לאחרונה ב -377 אלף דולר.
שלום לעדי נס. שלום שלום.
העבודה המפורסמת שלך מאחורינו.
כשאתה יצרת אותה, לא קראת לה "הסעודה האחרונה". -לא.
לי יש קושי לקרוא לתמונות בשם
כי היופי באמנות בעיניי זה
כל אחד באמת יכול לראות בדימוי
מה שהוא רוצה. באותו, כמו יתר צילומיי,
קראתי לעבודה זו "ללא כותרת, 1999".
תרשה לי להניח שחשבת על "הסעודה האחרונה"
כשעשית אותה. -בוודאי. ודאי שחשבתי.
אבל כשיצרתי את התמונה הזאת
בעצם חרגתי מהנוסח של הסעודות הקלסיות של ישו ו -12 שליחים
והוספתי חייל אחד נוסף. -למה הוספת עוד אחד?
קודם כול, כדי שהשאלה תישאל.
בכל יצירה אם השאלה נשאלת אז מתחילים לתת תשובות.
אבל גם הייתה לי בעיה אמיתית של קומפוזיציה.
לאונרדו דה וינצ'י היה צייר גדול. הוא ידע לייצר עומק בתמונה.
וצילום זה דבר שטוח.
ותרשה לי להניח שהמוות מאוד נוכח בתמונה זו.
כמו במציאות חיינו מאז ימי ישו. כל הזמן, לא מרפה פה מהאזור.
זה שעומד הוא יהודה איש קריות?
כשאני יצרתי את התמונה, החלטתי לא להחליט.
א ', לא להחליט מיהו ישו.
כלומר מבחינתי, לא הייתה פה היררכיה,
הם כולם היו חיילים ואילו הייתי כל כך נועז
שלפני הצילומים לא לקחתי החלטה מי ישב באמצע.
הבחירה נפלה ברגע הצילומים כשכל החיילים היו בחדר הזה.
לאחד מהם היו משקפיים עם זגוגית עבה
וכשהסרתי לו את המשקפיים
המבט שלו נשאר תלוי איפשהו בחדר.
ובחרתי בו כי ידעתי שהוא לא יבהה ישר להיכנס למצלמה.
ווזו הייתה בחירה מוצלחת, אני חושב.
וגם החלטתי שאני לא אחליט מיהו יהודה כי הם כולם יהודים
וכולם עלולים להיות יהודה, זאת אומרת,
"הסעודה האחרונה" צריך להעניין, יכול להיות של כל אחד מהם
מכיוון שיש 14 וצריך בגשטאלט להתאים את זה ל -13.
"אחד צריך ללכת" כמו בשיר המפורסם.
הצילום שלך אנו מכנים "הסעודה האחרונה"
הפך לצילום שהכי מזוהה עם צילום ישראלי עכשווי.
זה אולי הצילום הישראלי הכי מפורסם בעולם.
אתה מרגיש שהוא קצת יצא מהסטודיו שלך, מהידיים שלך,
ושיש לו חיים משלו? -אני חושב שהדינמיקה שה ...
או ההשתלשלות שהצילום הזה עבר,
מלמדת שלפעמים האמן יכול להיות מוכשר מאוד,
אבל תחום העסקים זה לא באמת התחיל החזק שלו
כי אני מכרתי את הצילום באלף דולר
והוא בבית המכירות הפומבי נמכר לאחרונה על ידי האספן שקנה אותו
ב -377,000 דולר.
אז אני חושב ש ...
משחזר גם את סיפורו של לאונרדו דה וינצ'י
המשנהמת. -במידה מסוימת.
עדי נס, אני מאוד מאוד מודה לך. עונג גדול. -תודה לך.
ברוכים הבאים לסנקולום בהר ציון.
כאן בחדר הזה נערכה לפי רוב המסורות,
"הסעודה האחרונה".
עכשיו, מקום כל כך קדוש, ברור שכולם רבו עליו.
כשטיטוס כבש את ירושלים הוא לא החריב אותו.
הוא השאיר אותו על עומדו.
אבל אחר כך, מוסלמים, צלבנים, טורקים, מי לא.
כל אחד הרס ובנה, הרס ובנה.
בסופו של דבר, יש לנו את הבניין הזה ש ...
כמה אופייני שקומה אחת מתחת יש בית כנסת.
קבר דוד המלך.
רגע לפני שאנחנו מגיעים ל"סעודה האחרונה ",
אני רוצה לתת גם לכם בבית הזדמנות להשתתף בתכנית שלנו.
יש לי חידה בשבילכם.
למקרה שלא ידעתם, ישו עומד לחזור.
זה עומד לקרות ממש בכל רגע, הוא עומד לחזור לכאן, לירושלים.
הוא עומד לחזור להר הזיתים.
ומה הוא יעשה בהר הזיתים? הוא הולך ...
יודע את התשובה?
שלחו אותה לכתובת האינטרנט
המופיעה בתחתית המרקע.
ואני מבטיח לכם,
בין הפותרים נכונה יוגרל פרס.
שלום למשה בסון, השף והבעלים של מסעדת "אקליפטוס" בירושלים.
אם יש מישהו שמבין באוכל של פעם, זה אתה.
ואליך באתי כדי לשאול אותך
האם האוכל ב"סעודה האחרונה "באמת היה כזה ...
בררה?
האוכל ב"סעודה האחרונה "דומה ולא דומה לציורים.
סמוך לפסח מה היה? -מה היה?
השנה הייתה מכת ארבה.
ארבה כתוב:
"את שרץ העוף אשר לו כנפיים ..."
תאכל.
זה אנחנו אוכלים בתימן מאז ומתמיד. -אתם שונה.
ככה ש ... -והלחם שהוא שם על השולחן?
הלחם היה מצה שמורה עיראקית מה שהוא שם בתמונה.
או, אז פה אני רוצה קצת להרוס לך,
אבל לפי כל המחקרים העדכניים,
ישו לא היה עיראקי, אדון בסון.
תשמע, הוא לא היה עיראקי, אבל כמו שאתה תימני בסופו של דבר,
מתחילתה של הדרך אנחנו כולנו יוצאים חלציו של אברהם אבינו,
אז אנחנו כולנו עם גנטיקה עיראקית.
מה שלא תעשה. -כולנו מאור כשדים.
כולנו משם. -אז אני נותן לך שלוש מנות
להגיש לשליח האל או לבן האל, מה הם תהיינה?
אני אתן לו קודם כול, חוביזה. גרש או גרס כרמל,
פריקה, חיטה ירוקה מעושנת.
תאנים ממולאות בחזה עוף ברוטב תמרינדי חמוץ-מתוק.
זו מנה אלוהית.
אדון בסון, אני מאוד מודה לך על השיחה הזאת.
יש לנו תפריט, יש לנו 12 שליחים שמגיעים לכאן.
ברוכים הבאים ל"סעודה האחרונה ".
גבירותיי ורבותיי, הרגע הגדול הגיע.
סאחבק עם זר קוצים, 12 שליחים ממיטב הפיצריות
וחברות השליחויות הגיעו כדי לכבד את המעמד.
אבל רגע אחד, אי אפשר להתחיל בלי לשטוף רגליים.
לא רק המוסלמים רוחצים רגליים, גם הנוצרים.
זה בגלל שישו רחץ את הרגלי השליחים
ממש לפני "הסעודה האחרונה".
כדי להראות להם שהוא קטן מהם.
אז הנה אני רוחץ רגליים לשליח של פיצה.
הרגליים נקיות, השולחן ערוך.
ירושלים מסתכלת,
אנחנו ערוכים ל"סעודה האחרונה ".
לך תסמוך על שליחים.
רגע לפני סיום, ברוכים הבאים
לפינתנו "מנה אחרונה".
והפעם מישהו שאני מעריץ שונה.
קית 'פלויד נחשב
לאחד ממגישי תכונות האוכל
הטובים בתבל.
הוא היה אלכוהוליסט,
אבל הלך לעולמו עם כבד מושלם.
מה אכל לפני מותו
בספטמבר 2009?
מגש אויסטרים ובקבוק שמפניה.
מלך.
תמלול: נטע ירקוני
ייעוץ לשון לכתוביות: מיה בסטר-קינן
הפקת כתוביות: אולפני אלרום