קופה ראשית עונה 1 | עושים קופה
אז בואו, איפה כולם?
בואו נעשה חזרה על "מזל טוב, היום יום הולדת."
כולם יוצאים משם, בסדר?
קרן ונועה מאחורי הלהקה.
זה יום עם הרבה מאוד שחקנים,
סצנות המוניות כאלה של סופר.
אין זמן, בקיצור. זו המנטרה הכללית.
שלוש, שתיים, אחת, ו...
אקשן!
חיפשו בחינוכית
תוכנית מערכונים.
מערכון, נגמר. מערכון, נגמר. מערכון, נגמר.
באמת, מה... מי אתם?
אנחנו... כרגע, אתה רואה, יש סופר.
אבל אתה לא רואה את זה, כי זה בטלוויזיה,
אבל כתוב פה
"נדב פרישמן", "יניב זוהר".
ו...? -"יוצרי ותסריטאי הסדרה".
אה, אתם... -כן.
התחלנו לדבר על זה,
וחיפשנו כל מיני מקומות או קונספטים שבהם זה יכול לעבוד,
ואחד הדברים הראשונים, אני חושב, שהגענו אליו זה סופר.
זו סדרה על סופר ביבנה,
ואתה נכנס לחיים שלהם,
לתוך החיים שלהם,
הדייסה הזאת של אנשים,
החברה הישראלית, נקרא לזה ככה.
וזה פשוט יוצר המון סיטואציות מצחיקות.
בבקשה, גברת.
מה זה?
חצי קילו בקר טחון.
כן, אבל למה ככה טחון גס?
זה מכונה עושה, גברת. מכונה.
אני ביקשתי ממך או ממכונה?
מה?
קאט! קאט!
אוי, אלוהים! אלוהים!
קיבלתי תסריט ראשון,
לא הפסקתי לצחוק
כשקראתי אותם.
קראתי,
וחשבתי שזה כיף חיים.
כי יש שם מקום נורא...
נורא אמיתי, נורא כן, נורא כואב,
וגם מגיע לאבסורד.
החזר במזומן, תודה.
מה זה? -השטר החדש.
מה זה? מה "מה זה"?
תחתונים שקניתי פה.
מדדתי בבית, והם לא במידה.
אתה מדדת אותם? -אמת.
ואתה רוצה להחזיר אותם? -אמת.
לא, זה בסדר. אני רוצה חדשים במקום.
אל"ף, זה פעם אחרונה
שאתה משאיר את שאריות המפשעה שלך
על הדסק שלי.
ובי"ת, אנחנו לא מחזירים תחתון שיצא מהאריזה.
אה, כן?
אז איך אני אמדוד אותם בלי להוציא מהאריזה?
אתה פרופסור.
הינה המחקר החדש שלך.
דוב נבון משחק את אמנון טיטינסקי,
לקוח באמת...
מיזנתרופ, שונא אדם.
הדמות של אמנון באה מהתחקיר בסופר.
הלכנו לסופר, והיא אומרת שיש שם לקוח שמגיע כל יום,
והוא פרופסור,
והוא הבן-אדם הכי קמצן שאי פעם ראיתם.
הוא כל פעם בא,
והוא מחפש את העוף הכי ישן, הכי פג תוקף.
מי בתור?
ההוא שהגיע בסוף הרגע.
מי בתור?
מי בתור? מי בתור? אני.
מי בתור? מה אתה עכשיו "מי בתור"?
בבקשה, בבקשה, אדוני.
אני רוצה עוף שלם, הכי טרי שיש.
כל העופות אותו דבר, אדוני.
שמענו עליכם.
הוא חושב שהוא יוכל לעבוד עליי.
לא, לא, לא את זה. לא את זה.
לא את זה.
איזה?
את זה.
את זה, את זה. -זה?
לא, לא. לא. הינה, הינה, הינה, את זה.
לא. ליד, ליד.
תסתכל עליי.
תכניס את היד, תכניס את היד.
למטה, למטה. זה לא עולה כסף.
כן, זה.
לא, לא, זה.
נגעת, נגעת, נגעת.
לא, למטה, למטה. אתה...
כן, זה, כן.
ותוריד לי את העור.
תכף אני באמת מוריד לך את העור.
מה?
זה מה שאני אוהב בטיטינסקי,
בקטנוניות, בצדקנות, בטירוף,
בבית משוגעים, בזה שהוא הולך עם הקצה,
ואיפה הוא הולך עם הקצה?
בסופר.
סליחה, אדוני.
כן?
מה הבעיה?
על-פי חוקי הסופר,
ההתערטלות אינה חוקית כאן.
על אף תווי גופך הנאים מאוד.
אני אמיר שורוש.
אני מגלם את ראמזי עבד ראמזי,
שהוא העובד הכללי הבכיר.
ראמזי הוא בן-אדם שיכול להכיל כל סיטואציה,
וכמעט כל בן-אדם.
בכל מה שהוא עושה הוא מוצא טוב.
אני חצי ערבי. אימא שלי יהודייה, אבא שלי הוא ערבי,
ואני גדלתי, אתה יודע, בסביבה אילתית
של ילדים די ימניים.
קיבלתי את הטקסט של האודישן,
זה כאילו ידעתי מי זה כבר, ידעתי איך הוא מסורק,
ידעתי מה הוא לובש ומה יש לו בכיס.
אחת הסמכויות שלי
כעובד כללי בכיר בסופר
היא מלאכת הניקיון.
יש שיאמרו שאני פדנט, אובססיבי,
חולה ניקיון,
נרקומן של אקונומיקה,
אבל מבחינתי, אני בסך הכול מחזיר לסופר
מיליונית ממה שהוא נותן לי.
אצלנו בסופר כולם יודעים, כשראמזי בשטח,
כל הכתמים במתח.
סתם. סליחה.
בדרך שלנו לפיתוח או להבין מה אנחנו רוצים לעשות
עברנו מלראות את זה כאיזה שהם מערכונים קלסיים
לאיזה שהוא קונספט שאומר, יש שם צוות צילום
שהיה בסופר כלשהו ביבנה,
ישב שם שנה, יום-יום, יום-יום, צילם הכול,
ודמיינו איך אנחנו...
כשהם יושבים ומדברים למצלמה
כמו בריאליטי,
ואתה מגלה קצת את הצביעות ואת הדו-פרצופיות,
ואת האמת באמת מאחורי הדברים,
ופתאום זה עף לנו, ופתאום דברים התחברו.
תקום לי מהמקום, לפני שאני...
פרצוף... מקומט שלך...
את מזהה אותה?
לא, לא. ממש לא. את טוענת שזה אני?
זה לא את?
זה יכול להיות כל אחד.
תקשיב לי טוב, יא אבו קרחת.
אני, כוכבה שביט מיבנה, מודיעה לך...
אני תוק... את ה...
בין ה... ומכניסה אותו...
עכשיו את מזהה אותה?
ומסובבת עד שאני...
את יודעת כמה כוכבה שביט יש ביבנה?
כמו זבל.
אבל בהמה, לא בהמה -
הפן שלי נראה פצצה.
זה הקרואטים.
תגיד מה שתגיד,
פן הם יודעים לעשות.
כוכבה היא אומללה, נו, מה?
בן-אדם אומלל.
כוכבה היא אחת הקופאיות המסורות הבהמות
הכי נהדרות שיש פה.
מה שהכי מגניב בדמות של כוכבה
זה שהיא הטרול המכוער שיש בתוך כולנו.
משקרת, לא בוחלת, חוצפנית.
אושר, אושר של דמות.
אומנם היא חושבת רק על עצמה,
אבל באופן כאילו...
וזה לטובת כולם.
אני מתפרעת איתה. אני פשוט מאוהבת בה.
בכל אחד יש כוכבה.
שלוש, שתיים, אחת, אקשן!
חשבתי, לא תתאושש.
בואי. בטי, אנטולי...
ואו, ואו... -מה קרה?
בשמי...
ובשם כל צוות "שפע יששכר"...
מטומטם כזה!
איזה טיפוס...
אין, ידעתי, ידעתי.
אני נעמד מול קרן - רק לא לצחוק.
זה הדבר היחידי שאני חושב עליו.
לא חושב על משחק, לא חושב על כלום.
היא תמיד הצחיקה אותי.
גם ב"חמישייה" היה לי קשה לעמוד מולה.
ימים שלמים היינו צוחקים.
דובל'ה זה כאילו אחד, אתה יודע, שהצחוק שלו מולך.
כשאתה עושה משהו והוא נהנה מזה
אתה מת מזה.
כשאני שומעת את הבמאי אומר:
"דובל'ה, אל תצחק" במוניטור...
אני התגעגעתי לשמוע את זה.
אני פשוט לא מאמינה. אמרתי, לא מאמינה שבחיים האלה
אני שומעת את זה עוד פעם.
חדר מנוחה.
תודה. -תודה.
כן. -רגע. מה שלי, מה שלך?
שלי ההרבה, ושלך...
איפה שנינו קונים? באותו סופר. הסופר הראשון בארץ.
סופר איום ונורא.
מה היה לך, הטלפון של מנהל הסופר?
כן. -בשביל מה?
אתה יודע, אם צריך איזה משהו. -מה צריך שהוא יעשה לך?
"עוף בגריל תשאיר לי בצד". -באמת?
אני אוהבת סופרים, נקודה.
אלה האנשים שאתה... גם מהילדות נורא נורא זוכרים אותם.
מאיר מהמכולת בפתח תקווה.
לא, אני זוכר שהייתי... אימא שלי הייתה שולחת אותי לקנות חלב
אז הייתי לוקח שני בקבוקים,
הייתי הולך... הייתה מין חבית כזאת,
והיו ממלאים לך את הבקבוקים בחלב.
כן. -המפסטר.
והיו באמת תורים ארוכים? -כן.
רגע, בן כמה היית כשהגעתם? -13.
היית ילד גדול. -אני הייתי...
אני על אונייה עליתי לפה. שלושה ימים.
מעפיל? מעפיל? -אני המעפיל האחרון.
אתה מעפיל? -אחרי אושיק הגעתי.
הייתי בן ארבע או חמש,
והיה ערבי שהיה מוכר ביצים על חמור,
והיינו לוקחים וזורקים על האנגלים.
באמת?
ובתקופת הצנע היו תלושים.
תלושים היה.
אביבה, אביבה, בואי תספרי על המכולת באתיופיה.
מה היה באתיופיה?
בבקשה, תספרי. -מה היה באתיופיה? זה סיפור.
סופר? מכולת? -פרה?
ברמת העיקרון, מה שעשינו זה בעצם פתחנו מין שוק כזה ש...
סתם, נולדתי בארץ.
איזה מבאסת. -איזה באסה איתה.
שירה, כוכבה, ראמזי, אמנון, ניסים, אנטולי, בואו לסט, בבקשה.
חזי נשאר פה.
תפוס אותה!
היי! מה קורה... -שנייה רגע!
נו! -מה קורה פה?
יש חולדה במחסן.
למה אש?
אנטולי מאיר לה את הדרך, שלא תדרוך על זכוכיות.
"למה אש?"
ככה הוא צד אותה. יאללה.
כשזה נתפס בפרווה זה בומבמלה.
את רוצה גם?
כן, את זה הם לא למדו ממני.
יאללה, תן לה לשרוף את החולדה. -לא, לא, לא!
מה, אתם נורמליים? אנטולי, תכבה את זה.
תכבה את זה מייד!
מה קרה? בעיה יש?
כן, אנטולי, בעיה יש.
אנחנו לא פוגעים ביצורים חסרי ישע.
שירה שטיינבוך,
מעריצה של סטיב ג'ובס,
והיא מנסה בעצם לכוון את הסופר למקומות כאלה.
אין פה דמות שהיא לא מאופיינת נורא
והולכת רחוק עם הדבר שלה.
הדמויות נורא נורא ספציפיות,
והפערים בין הדמויות
הם נורא נורא מצחיקים.
כן, יש פה בעצם כור היתוך של ישראל הקטנה -
ראמזי הערבי ואסתי האתיופית ואנטולי הרוסי,
ושירה, שהיא כאילו מגיעה מאיזו שהיא אשכנזיות, כאילו,
שדי היית מאפיין אותה.
קצינה בצבא, מלח הארץ.
כאילו היא באה ואומרת: "אני באה לטפל פה באוכלוסייה מוחלשת."
בסופו של דבר הבדיחה היא על המתנשאים.
כאילו, האנשים הפשוטים האלה, השקופים האלה
יוצאים אצלנו המנצחים.
אנטולי קירילינקו וניסים שמעוני. -אה, שירושק'ה?
איפה הייתם שעה וחצי?
מנחה בבית כנסת של המוסך.
הלכנו להתפלל לבורא עולם ששלח לנו בוסית כמוך.
אני יניב סוויסה.
גר בקיבוץ עין החורש.
נשוי. אב לשניים.
יש לי יונדאי איי-30 סטיישן.
אני משחק בסדרה את ניסים הקצב.
ניסים הוא בחור דתי.
ואקשן!
עשרים שנה אני קצב,
לא ראיתי נתח כמוך.
קאט!
דיברת אליי?
מה את משחקת אותה רבנית מאדיס אבבה?
מהבוקר את מפשיטה אותי במבטים שלך.
קאט! קאט!
עוד פעם!
עשרים שנה אני קצב, ולא ראיתי נתח כמוך.
דיברת אליי?
יאללה, יאללה...
אנטולי הוא עובד יחסית חדש.
הוא כמה שנים בארץ, הוא בא ממולדובה.
וניסים קלט אותו.
אנטולי הוא איש טוב בסך הכול, אבל יש לו...
המוטו של אנטולי זה
לעבור את היום בלי לרצוח אף אחד.
הם הבלגניסטים של הסדרה.
כל הזמן הם מחפשים תירוצים איך לברוח, איך לצאת לעשן.
תמיד כשאתה מגיע לסופר
אתה מגיע לקצבייה, ואין שם אף אחד.
סליחה?
אין שם אף אחד.
מה הם עושים שם? זה עניין אותנו, מה הם עושים שם.
או, הינה את.
חיפשתי אותך. החדר שלך נעול.
יש לי הפרשת חלה היום, רציתי להתאפר.
אני מצטערת, כוכבה. יום חמישי היום, אנטולי טובל שם.
את מה? -את עצמו.
הגברים של הסניף היו צריכים מקום להתפלל,
ובמקום שכל יום הם ילכו עד למוסך ויהיו שם שעה וחצי,
פשוט נתתי להם את המשרד שלי.
מה?
מה, מה?
נראה לך הם הולכים לבית כנסת?
זה מה שהם אמרו לי.
הם פה בטוסטייה של גריאני.
מתפללים שם?
שולחים "וינר".
מה? אנטולי זה בן-אדם שחוגג סילבסטר.
הכרתי עכשיו פה את נועה, שיש לה יכולות ממש...
עניין אותי איך היא מגיעה למה שהיא מגיעה.
ונורא כיף, כאילו, הפינג-פונג איתה, הדקויות האלה.
קרן זה באמת... אני גרופית שלה,
ואני פתאום מרגישה שאני נכנסת לאיזה אזור של נשים
שאני מאוד הערצתי.
פתאום אני עובדת איתן,
ופתאום אני רואה את החלום מתגשם.
כזאת שחקנית מעולה, וכזאת בן-אדם מגניב.
אולי היא תלמד אותי להתלבש.
שירה, לדעתי, גם רואה בכוכבה איזה מין אחות גדולה או דמות אם.
כן, וגם אני רואה בה אחות גדולה. עוד יותר גדולה.
יותר גדולה ממני. -זקנה.
חמישה עשר יום בטלוויזיה. כאילו, צילומים זה כמו...
כמו שנות כלב. כאילו, ארבעים זה כמו שלוש שנים.
אבל אין דבר שהוא יותר חלום בעיניי מלהיות תקוע בסופר.
אני, נגיד, בהמתנות בין הסצנות קוראת את המתכונים מאחור.
והלכתי, עשיתי לזניה,
קציצות טונה. -אני עושה רשימת קניות.
כאילו, אי אפשר ממש לקחת את מה שיש בסופר הזה.
אסור. -קיבלנו מייל חמור ונוזף
שמי שייקח... -כי קרן פעם כבר לקחה.
רציתי.
שלחו לנו מיילים ותדריך,
וכל אחד באופן אישי הוזמן למפיקה,
והיא ישבה איתו והסבירה "לא לגעת"
אבל, אתה מבין, זה לא... מה, מישהו ישים לב?
אני גם ככה... זה, אתה מבין?
מה הוא חומוס?
חול.
טחינה מה היא?
מין שליכטת מלט. אני יודעת מה זה?
תמונה של פסטרמה.
ויש פה "מילקי" בן המון המון שנים,
והוא מסוכן.
זה כבר נשק, מה שהולך פה.
נורא קשה למצוא סופר אמיתי.
אף אחד לא נותן לך לצלם בסופר,
כי אף סופר לא מוכן להשבית לצילומים כל כך הרבה זמן,
כי אלה הפסדים מטורפים של כסף,
וכל דקה מישהו נכנס לסופר.
כל דקה בערך, כל שישים שניות מישהו...
"שלום, אתם פתוחים?"
פשוט כל דקה.
הסופר סגור, חתיך.
בוא, בוא, יפיוף. -ביי.
תבוא באמצע נובמבר. -סגור?
כן, זה סט צילומים.
אני בא!
סליחה, אתה עובד פה? -נו?
הבהמה מהטיסה עובדת פה?
איזה בהמה? אנחנו לא מחזיקים פה בהמות.
אבל אמרו בחדשות שהיא עובדת פה.
אז אמרו. בחיים שלך אל תקשיב לחדשות. אתה מבין את זה?
אני משחק את אביחי.
הוא מנהל-על. הוא מנג'ר של הסניף "שפע יששכר".
הוא מאוד אימפולסיבי.
הוא משתדל להירגע ולהרגיע את עצמו.
זה מאוד מאוד קשה לו.
עשו המון אודישנים. אלון אבוטבול ומשה איבגי,
אבל, אתה יודע, עם הפרשה...
ואורי גבריאל.
בסוף הגיעו אליי,
ביקשו ממני יפה, שילמו לי טוב.
זהו, אני הולך לאכול איזה סנדוויץ'.
סנדוויץ' עם שוקולד מביאים, אתה מבין?
כן, בוא, תראה. בוא.
שוקולד.
תראה, תראה.
זה שיהיו לנו אנרגיות. שוקולד. תראה.
אתה רואה?
אם יש סנדוויץ' עם שוקולד בבוקר, תדע שהיום יש שעות נוספות.
אוקיי.
תרימו מצלמה לאלירן.
אנחנו מצלמים עכשיו את הסצנה
שבה אמנון נועל את העגבניות שלו באוטו.
הוא קנה עגבניות מאוד זולות, וכואב לו שהוא נעל אותן באוטו.
זה. -תנעל, תנעל.
תשאיר פתוח, בסדר. -זה עכשיו.
בסדר, בסדר, הבנתי.
דובל'ה כבר פה.
אפשר לראות רק פריימים?
שלוש, שתיים, אחת, אקשן!
אין חנייה, אין חנייה בזה. הכול טוב.
טוב, איתי, תעשו סדר.
אין מקום בחנייה, ואנשים עושים פה פקקים,
אז תחתכו מצלמות, תעשו סדר. אנחנו צריכים לצלם, נכון?
סבבה. קאט עכשיו, כולם.
ועכשיו שמישהו יעמוד ויגיד שאין מקום בחנייה.
אין חנייה.
אנחנו מתפקדים בתור חניינים.
מכוונים את האנשים איפה לחנות ואיפה לא.
בבקשה, מצלמות, בומים, בואו נצא מפה, מהחניון.
מישל לא יודע, אבל עושים למישל תרגיל.
זו לא באמת סצנה.
זה בודקים את מישל,
את הערנות שלו, את התפקוד שלו.
מישל!
אני יורד למטה! -רגע.
לא, לא, אל תגיד לי "רגע". אני יורד למטה.
תקרא לי כשתהיה מוכן, בסדר?
אלה הסורים על הגדר.
זה יום כיפור של הקולנוע.
אתה לא מבין שאין לנו את הסצנה?
אין לנו את הסצנה!
זו השווארמה בלי הציר!
איפה האש?
איפה הילדים? איפה הילדים?
איזה ילדים? העגבניות!
הן לא ישרדו את החום הזה!
לאן אתה הולך? תעזור לי!
תעזור לי, תעזור לי, תעזור לי! -משוגע!
הצילו!
יום אחרון. אני לא יכול לראות את המקום הזה יותר,
ואני די שמח שזה נגמר,
אבל גם מאושר, כי יצאו אחלה דברים.
אני חושב שזו סדרה נורא מצחיקה, באמת.
איך זה? -"שאני אסע לחו"ל ולא..."
שאני אסע לחו"ל ואני לא אביא לכם כלום?!
מה אני, פריבילגית?
מה, אני שמאלנית? -אני לא מתה על ה"שמאלנית".
שאני... שאני...
בתור שמאלני זה דווקא מצחיק אותי.
איפה עברה סאטירה? -הופ! שמאלנים.
כל הזמן עסוקים ב"האם זה מספיק מצחיק?
"האם זה... יש לנו את זה בדיוק,
"או שמה שכתבנו וחשבנו עליו לפני כמה חודשים
"זה לא מצחיק?"
אתה רוצה לדייק, שיבינו את כל המחשבות הלא מדוברות,
מה ה"מתחת" של זה.
ואני חרמנית קשה על הסצנות שלי. כאילו, אני...
אני כאילו דלוקה נורא.
ארבע, שלוש, שתיים ו... אקשן!
"גוד מורנינג", נבלות!
כוכבה!
מה העניינים?
איזה יפה! -איך התגעגעתי אליך!
מרילין מונרו!
בושם חדש?
חזי כאן! אין לתאר!
סיטואציות טרה-ביזאר, מה שנקרא בצרפתית,
עם האנשים, עם המנהלת,
עם הקופאית.
כל אחד, יש לו את הקטע שלו.
זה עולה על כל דמיון, מה שנקרא,
לאן התסריט הזה הולך,
לכל מיני סיטואציות מטורפות.
וזה הכיף.
נו, אז מה? איך קרואטיה?
ויי, ויי, ויי, ויי, ויי...
מה, לא טוב?
ויי, ויי, ויי, ויי, ויי...
איזה ארכיטקטורה.
איזה קולטורה.
לראות את קרואטיה ולמות.
שישה ימים לא יצאתי מהקזינו.
לא יכולה להזיז את ה...
אח! הינה, אתה רואה?
לא יכולה להזיז את היד מרוב הזה של המכונות-מזל.
למה לא עושים את זה ככה סלייד?
תודה רבה לכולם!
דובל'ה סיים את היום! -סיים את היום!
דובל'ה סיים סצנות!
לא, לא. מה ביום חמישי?
זה מביך אותי...
לא פרדות ולא עניינים. -אז לא פרדה.
לא רוצה. -זו גם לא פרדה.
אני לא רוצה.
תראה, כששחקן אומר "כן" למה שהוא מתכוון לעשות,
אז הוא כבר מתחבר לדבר הזה, כי הוא מצא שם משהו.
אתה לא אומר "כן" למשהו שאתה לא מתאהב בו או לא מתחבר אליו
או שזה לא נוגע בך.
תשמע, זה כיף.
זה מתיש, זה הרבה שעות, זה מהבוקר, זה עד הלילה,
אבל זה כיף.
זה הולך להיות מצחיק. זה הולך להיות ממש מצחיק.
למצלמות אנחנו מראות רגע של אהבה,
אבל מאחורי הקלעים אנחנו צ'ילבות, ותמיד אנחנו...
נכון אנחנו תמיד בסוף באותו תפקיד?
לגמרי. -תמיד.
תמיד אנחנו כאילו... -אותו טייפקאסט.
כאילו, תמיד אומרים, מי...
זה תמיד יסתיים - את, אני ומלאני פרס, נכון?
הפקות עושות אינטימיות מהירה, כמו בצבא.
פתאום אתה נהיה חלק מאיזה פרויקט
שאתה מרגיש שכאילו אנחנו נהיה...
הלוואי שזה יצליח, והלוואי שתהיה עוד עונה,
וכאילו, הלוואי שייהנו כמו שאנחנו נהנינו לעשות את זה,
כי זה אמיתי. מאוד נהנינו לעשות את זה.
יש פה סצנות ששווה לראות.
יש פה מלא סצנות מצחיקות שכתובות בצורה משוגעת פשוט.
כתוב טוב, כתוב בכישרון רב,
ודמויות מצוינות.
אחת ההפקות היותר...
מהנות וכיפיות ומצחיקות
שלי יצא לעשות.
קאסט חלומות,
חלומות, חלומות, חלומות.
סיימנו את הצילומים של הסדרה.
היה כיף והיה מרגש,
וכדאי לכם לא לפספס
את הקומדיה שלנו,
כי הולך להיות מאוד מצחיק,
ואתם הולכים להכיר כמה דמויות
שכבר לא יצאו לכם מהלב.
ייעוץ לשון לכתוביות: רווית ליגום
