ארוחות שעשו היסטוריה - אחמד אלג'זאר
בפרק הקרוב של "ארוחות שעשו היסטוריה",
אחמד אל-ג'זאר מזרה אימה
שעורף ראשים, כורת אפים
ואפילו עוקר עין לעוזר היהודי שלו.
שלום לכם וברוכים הבאים לעוד פרק בסדרה
"ארוחות שעשו היסטוריה". הפעם אנחנו בעכו.
עיר שלפי הגדרת אונסק"ו, היא שכיית חמדה בין לאומית.
עיר שאוחזת בקבוצת כדורגל בליגת העל, בחומוסייה מיתולוגית
ובמלון הכי יפה בארץ.
אבל תרשו לי להתחיל דווקא מסוף הסיפור שלנו.
כאן במסגד אל-ג'זאר המפורסם בעכו, קבור מי שהיה
השליט הבלתי מעורער של העיר והזור במאה ה -18,
האיש שבעצם הקים את עכו כמו שאנחנו מכירים אותה היום,
אחמד אל-ג'זאר.
מסגד אל-ג'זאר המדהים הזה מתגאה כיום בשני אוצרות:
קבר אל-ג'זאר וגם בקבוקון שלפי האמונה שמורה בו
שערה מזקנו של הנביא.
מי היה אל-ג'זאר, איך זכה להקים לעצמו
ממלכונת קטנה משלו ומדוע כינו אותו אל-ג'זאר, "הקצב"?
היום.
שלום לפרופ 'איימי סינגר מחוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה
באוניברסיטת תל אביב. שלום.
אנחנו מדברים על האימפריה העות'מאנית
אני רוצה לשאול אותך,
האם היא הייתה גדולה כל כך ומתי היא הייתה גדולה כל כך?
היא הייתה מאוד גדולה.
הייתה מאוד גדולה
לכמה מאות שנים, אבל התחילה
כישות מאוד קטנה
בפינה הצפון-מערבית של אנטוליה.
התקבצות של קבוצת אנשים סביב מנהיג יותר שבטי עדיין מדיני.
ותוך זמן לא קצר בנתה את עצמה לאימפריה.
משערי וינה, לא כולל ועד בסרה וגבולות אירן של היום, תבריז,
ודרומה עד לחצי האי ערב וכל צפון אפריקה עד למרוקו,
אבל לא כולל מרוקו ושלטה גם על דרכי מסחר ממזרח למערב.
כל אירופה הייתה בעצם חייבת לקנות ממנה או דרכה
את המוצרים שהגיעו מהודו, מהמזרח הרחוק.
אנחנו הישראלים, או הפלסטינאים בזמנו,
נוטים לראות את עצמנו כמרכז העולם.
ונשאלת השאלה, אצל העות'מאנים,
כמה הפרובינציה הזאת, פלסטין,
הייתה מרכזית באימפריה שלהם? האם היא הייתה חשובה
או שסתם משהו נידח ועל הדרך הם קיבלו גם אותנו?
לא. אנחנו תמיד היינו סוג של מרכז
מכיוון שירושלים וחברון הן מקומות קדושים לאסלאם.
ואחרי מכה ומדינה זה מספר שלוש וארבע.
והייתה חשיבות מאוד מאוד גדולה לאזור.
ללא כל פרופורציה לחשיבותה הכלכלית למשל.
מצד שני, מכיוון שהמקומות הקדושים לנצרות היו פה,
אז תמיד פזלו עם עין לכיוון אירופה
בחשש שמא מישהו יחליט לחדש את מסעי הצלב
זה היה מאוד חשוב לכבוש את קפריסין ב -1571,
ובהמשך לכבוש את כרתים,
מה שנתן לעות'מאנים שליטה על האגן המזרחי של הים התיכון.
כשא לנו מדברים על שליטים באימפריה העות'מאנית
ואנחנו מדברים על אחמד אל-ג'זאר,
שנחשב ל ... תפלץ.
האם העות'מאנים באמת היו אכזריים יותר
עשו את האירופיים של אותה תקופה?
מפרזלים חיילים, עורפים ראשים וכו ',
או שזה היה הסטנדרט של התקופה?
לאור התערוכות שראיתי של כל מיני כלי עינוי במוזאונים באירופה,
אני נוטה לחשוב שהסיפור הוא
בעצם זכותו של המספר לספר את הסיפור כמו שהוא רוצה.
ללא ספק לאל-ג'זאר יש שם של איש מאוד אכזרי.
יותר אכזרי מאחרים באותה משרה? אני לא יודעת.
וללא ספק הוצאה להורג של מושלים,
מפקדים ועוד אנשים
שמשום מה הסתכסכו, הסתבכו או פישלו,
עריפת ראשים היה מאוד מקובל. חניקה בין זאת,
הייתה פריבילגיה של בית המלוכה. -זה מאוד מנחם אותי. -כן.
פרופ 'סינגר, אם מוצאים אותי להורג,
אני מבקש שזו תהיי את. תודה רבה. בבקשה.
אחמד אל-ג'זאר נשלח לפלסטינה על ידי אדוניו
כדי לדכא כאן מרידות של ערביים מקוונים
וגם של, תאמינו או לא, שודדי ים בדואים.
לא שאלה רצו עצמאות, הם רצו לשלם פחות מסים.
בעיקר על כותנה ואבטחים שגידלו כאן.
אל-ג'זאר נלחם בהן עד חורמה ובאכזריות רבה.
כשניצח את הערבים בגליל,
שלח ארגז מלא בראשיהם הכרותים לאיסטנבול.
מאוחר יותר פלש ליפו שם אנחנו נמצאים כרגע
כדי לגרש מכאן את גובי המסים של הפחה הטורקי
ולמנות אחד משלו שישלם לו כסף.
מאוחר יותר גירש מיפו את הסוחרים הצרפתיים שהיו בה.
כשקיבל הוראה מהשליטים בטורקיה להחזיר את הסוחרים הצרפתים,
הוא לא מילא אותה. במקום זה,
הוא רצח את המתורגמן.
אבל חכו, עוד לא סיפרתי לכם למה קוראים לו אל-ג'זאר, "הקצב".
אז קודם כול, ברוכים הבאים לחן אל-עומדאן.
הוא בנה את הבניין הזה. עכשיו תשמעו,
חמולת אל-הייב, חמולה בדואית הייתה האויבת הגדולה
של בינל העות'מאני. שודדים, בוזזים וכו '.
אל-ג'זאר אמר, אני אטפל בהם.
כל פעם שאנחנו באים לעצור אותם, הגברים בורחים? נתפוס את הנשים.
ואצל הבדואים הכי חשוב הכבוד. הם יבואו לשחרר את הנשים.
ואכן כך היה.
באו הבדואים לשחרר את הנשים, אל-ג'זאר אמר לאנשיו,
תתפסו את ההנר הכי צעיר בחבורה,
בשלו אותו והגישו להם אותו למאכל על אורז
עם הראש קדימה והבשר מאחורה.
כך עשו. אל-ג'זאר עמד מעליהם בזמן שהם מקבלים את האוכל.
האם הם רואים שבישלו את הילד שלהם.
האבא של הילד התחיל בפני אנשיו, אכלו את בשרו של בני.
אם אתם לא תאכלו אותו, הכלבים יאכלו אותו.
מספרים שזה היה כל כך נורא
שאפיל אל-ג'זאר, "הקצב", התעלף.
ועכשיו, באופן טבעי, למטבח שלי.
זה מה שנשאר מהכבש העכואי שלנו.
ואנחנו נכין ממנו לא מנסף ילד, מנסף כבש.
מנסף, אוסובוקו כבש, שמתחיל בתיבול של נתחי הבשר
בתבלינים יבשים. אז קודם כול, בהרט.
ולהפוך.
הל. לא הרבה.
גם מהצד השני.
הסוד של המטבח הערבי, פלפל אנגלי טחון.
אני מת על התבלין הזה.
להפוך.
וגם תבלין שנותן עומק לתבשילי בשר, קינמון.
אבל בקמצנות.
אבק קינמון על הכבש שלנו.
כמובן, פלפל ומלח בשפע.
את הנתחים המאוד מאוד מתובלים האלה,
להשחמה בשמן זית.
בזמן שהבשר שלי משחים אני רוצה להזכיר לכם,
אני אוסף מתכונים שיכולים לשנות את פני ארץ ישראל
ופני ההיסטוריה כולה.
אם יש לכם מתכון כזה, שלחו אותו לכתוב באינטרנט
המופיעה בתחתית המרקע
ואני מזכיר לכם,
בין הפותרים נכונה, יוגרל פרס.
כשהבשר שלי שחום ומוכן, אני יוצר עליו מים או ציר בשר,
תבחרו אתם, כדי לכסות.
מקץ שעה וחצי, אפילו שעתיים, אפילו יותר
כשאתם רואים שהבשר כבר ממש מבושל,
מבעבע ככה בעדרים, שולפים אותו מן הסיר.
איי איי, תראו איזה יופי.
אבל את הנוזלים שבסיר חלילה לכם מלזרוק.
זה האוצר שלנו. את הנוזלים האלה שומרים.
ניקינו את הסיר שלנו. עכשיו אנחנו יוצקים לתוכו שמן זית,
משהו כמו רבע כוס.
ולתוך השמן החם, אורז לבן ארוך לטיגון קל.
את האורז שלנו אנחנו רוצים לתבל במלח ופלפל,
אבל הכי חשוב, בכורכום, כי הוא ייתן לו את הצבע היפה הזה.
אז כפית או שתיים כורכום, לא להיסחף כי כורכום זה תבלין מר.
כפית או שתיים.
ולערבב.
מלח וופלפל כמו שהבטחנו ובנדיבות,
אנחנו רוצים את האורז שלנו מלא טעמים.
הרבה פלפל שחור גרוס.
ומעל כל זה את נוזלי הבישול שלנו. אם יש לנו שתי כוסות אורז,
אז שלוש כוסות ממי הבישול של הכבש
מלאים בשומן ועסיס וטעם טוב של עכו.
אנחנו מערבבים את האורז, מביאים אותו לרתיחה.
מכסים, מנמיכים להבה ומבשלים משהו כמו רבע שעה
עד שיש לנו אורז צהוב מוכן מקסים.
אפשר להוסיף גם צימוקים או צנוברים למי שאוהב עוד "אומף".
כשהואורז שלנו מוכן וצהוב אנחנו הופכים אותו על קערה.
מסדרים מעליו את נתחי הכבש, מעליהם שום ובצל מטוגנים,
קצת עשבי תיבול, קצת צנוברים, גרגרי רימון.
ויש לכם מנסף שראוי לאחמד אל-ג'זאר.
בסוף המאה ה -18 יוצא נפוליון בונפרטה,
מי שלימים יהיה קיסר צרפת, למסע לכיבוש מצרים.
עכו של אל-ג'זאר יהיה סופו העגום של המסע הזה.
אבל גם הדרך לא ממש קלה.
אחרי קרבות עקובים מדם באל-עריש,
פוליש נפוליון לפלסטינה וכובש את יפו שם אנחנו נמצאים כרגע.
לאורך כמה ימים הוא טובח בתושבים של העיר,
ללא הבדלה בין נוצרים, יהודים ומוסלמים.
ואז תוך שלושה ימים הורג 2,400 שבויים טורקים
שנפלו לידיו.
לא רק קרבות היו מנת חלקו של נפוליון, גם מחלות.
מגפת דבר פרצה בין חייליו. אנחנו נמצאים בכנסייה הארמנית
שהיא חלק מהמנזר הארמני שנבנה כאן לפני מאות שנים
לשמש מעון לצליינים שבאו ליפו ולפלסטינה דרך הים.
במנזר הזה בחדר אחר שלו,
הקים נפוליון בית חולים צבאי לחייליו הצרפתים.
וכאן בבית החולים ציווה נפוליון על רופאיו הצבאיים
לחסל את החיילים שלו חשוכי המרפא.
שלום לפרופ 'אלי בר נביא מחוג להיסטוריה באוניברסיטת ת"א.
צרפתים הם תמיד מסתורין ואתה המורה שלי לצרפתים.
אני צריך לשאול אותך על נפוליון, אנחנו כאן במקום שבו
הכובש הנאור הזה חולל זוועות איומות.
טבח באזרחים, טבח בשבויים, טבח בחייליו שלו.
מה קרה לו?
אין סתירה בין השניים.
הוא באמת כובש נאור,
הוא איש ההשכלה,
הוא גם איש, איש צבא שנוהג בכל מקום לפי מנהגי המקום.
ועדיין, אני חייב להתמודד על השאלה הזו.
גנרל ביתח בחייליו שלו, זה מזעזע.
זה טיפה יותר מורכב מזה.
הרי כ -1,300 חיילים שחולים בדבר הוא כן מפנה,
הוא כן מפנה ואנחנו הוא בעצמו משתנה פעולה בפיזית.
ונשארים כמה עשרות שלפי דעתם של ה ...
של הרופאים שלו, הם חשוכי מרפא.
הם עלולים להעביר את הדבר הלאה.
ואז הוא אומר, אין מה לעשות, אי אפשר להשאיר אותם
כי הטורקים יטבחו בהם, ואי אפשר לקחת אותם אתנו.
אז הוא מבקש מהרופאים, לא מבקש, הוא מציע להם
לתת להם אופיום, מנה של אופיום, לאודנום,
כדי לקצר, הוא אומר, את סבלם והרופאים מסרבים. מסרבים, בסדר.
לא קיבלו את המלצתו, הוא לא עושה עם זה שום דבר.
בסופו של דבר כבר הוא עשה את מה שהוא יכול לעשות כאן.
אז הוא חוזר כדי לעשות את הדבר הונגרי,
זה להשתחרר על צרפת ובאמת הופך לקונסול ראשון,
אחר כך לקיסר והיתר, זה זה באמת היסטוריה.
אנחנו הולכים לנסות לכבוש את עכו
אני מאוד מאוד מודה לך על השיחה הזאת. -בבקשה.
פרופ 'אלי בר נביא.
אנחנו עם הצבאות הצרפתיים בדרך צפונה כדי לכבוש את עכו.
תוך הזה כבר עבר לנפוליון התיאבון הצבאי.
שוב ושוב הוא ניסה להגיע לאיזשהו הסכם
עם אל-ג'זאר שישב בעיר הבצורה.
רשמית הוא כינה אותו: "זקן שאינני מכיר".
מעשית, הוא ניסה לכרות אתו ברית,
אלא שאל-ג'זאר סירב לדבר אפילו עם נפוליון.
אם אנחנו כבר שם, תנו לי לשאול אתכם חידה.
אתם יודעים למה קוראים לגזה סטרילית, גזה סטרילית?
תתפלאו, אבל זה קשור למלחמות של נפוליון.
יודע את התשובה?
שלחו אותה לכתובת האינטרנט
המופיעה בתחתית המרקע.
ואני מזכיר לכם,
בין הפותרים נכונה יוגרל פרס.
בסוף המסע הארץ-ישראלי שלו, הגיע נפוליון לעכו
וצר עליה במשך 62 ימים. מכאן, המתל שעליו אני עומד,
הוא הפגיז בתותחים את העיר הבצורה ללא רחם.
אבל אל-ג'זאר וכוחותיו לא נכנעו.
לא רק זה, הם אפילו פרצו אל מחוץ לחומות
עשרים ושש פעמים ועשו בצרפתים שפטים.
לאל-ג'זאר הייתה שיטה מאוד מקורית לשכנע את הלוחמים שלו
לא להפקיר שמירה.
אם הם היו בורחים, הוא היה כורת להם איברים.
אם זה לא עבד, הוא היה מפרש להם את הרגליים, כמו לסוסים.
שיטה מוזרה, אבל עובדת. עכו לא נכנעה בפני נפוליון.
הוא לא הצליח לכבוש אותה. אל-ג'זאר הוא השליט הראשון
שלא נכנה בפני הגנרל הצרפתי ההדור.
ובסופו של דבר, חוזר נפוליון מכאן מצליח ואחר כך לצרפת,
כשזנב הפודל הצרפתי שלו בין רגליו.
תנו לי לספר לכם מה זה איש עשיר כקורח,
אבל לא שמח בחלקו.
או במילים אחרים, חיים פרחי, קווים לדמותו.
תכינו את עצמכם, זה לא הולך להיות סיפור פשוט.
חיים פרחי, שר האוצר של אל-ג'זאר,
היה יהודי גבוה ויפה תואר ועשיר מאוד.
יום אחד אל-ג'זאר אמר לו, ראבק, אתה יפה מדי.
אתה יותר יפה ממני.
קרא לתליין, אמר לו, תוריד לו את האף.
אני רוצה שהוא נראה כמו אריה.
התליין ריחם עליו, הוריד לו רק את הקצה האף.
אל-ג'זאר הוריד לתליין את כל האף, אמר לו, ככה.
הוריד לחיים פרחי את כל האף. בהמשך, בהתקף זעם,
אל-ג'זאר גם עקר לחיים פרחי עין אחת.
ואכן בציורים רואים שחיים פרחי תמיד שתום עין.
בנוסף, יום אחר הוא אמר,
היום אני הולך לאפות אותך. אפה אותו בתנור על אש נמוכה.
לא הרג אותו, אבל אפה אותו קצת.
ובכל זאת, חיים פרחי המשיך לצבור ממון
ולשרת גם את אל-ג'זאר וגם את יורשו של אל-ג'זאר.
עד שליורשו של אל-ג'זאר נמאס ממנו.
שלח פלוגה של חיילים אילמים שרצחו אותו
וזרקו את גופתו לים.
שלום לאורי בורי מבעלי מלון "האפנדי" המדהים הזה.
ברוכים הבאים. -אני מביט סביב, והעין אינה שבעה
מרוב זהב ושיש וציורי תקרות ופרסקואים.
אל-ג'זאר באמת חי בעושר שכזה? -אל-ג'זאר עצמו לא.
הוא היה איש צנוע בחיי היום-יום.
אבל חיים פרחי ושאר החבורה שמסביבו כשהיה אז שר האוצר,
הם חיו אז בדברים כאלה. היו עשירים רבים פה.
זה היה אזור מאוד פורה עם שמן זית, כותנה, יין,
סבונים שיוצאו לאירופה.
אחת הסיבות שאל-ג'זאר הגיע היה לדכא כל מיני ליסטים
שהיו פה גונבים את הסחורה בדרכה לנמל.
אורי בורי, אני מאוד מאוד מודה לך.
ואנחנו הולכים להמשיך להסתובב במלון המקסים הזה. -בכיף רב.
עוד פעם מנסף?
עם בוס כמו אחמד אל-ג'זאר,
ההוצאה להורג תמיד מחכה לך מעבר לפינה.
חשבתם פעם מה נידונים למוות
מבקשים לאכול לפני ההוצאה
להורג? ובכן, מחקר מגלה
ששמונים אחוז מהם מבקשים בשר.
רבים מבקשים אוכלים מטוגן.
מעטים מבקשים פסטה
ויש רק מקרה אחד של נידון למוות
שביקש זית מגולען אחד.
תתנהגו יפה
ולהתראות בשבוע הבא.
תמלול: נטע ירקוני
ייעוץ לשון לכתוביות: מיה בסטר-קינן
הפקת כתוביות: אולפני אלרום