1 מענדעלע מוכר ספֿרים) ספר הקבצנים) 1 Mendele verkauft Bücher (das Buch der Bettler) 1 Mendele sells books (The Book of the Beggars)

כיון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחלת ספירת העומר עד ימות הגשמים. When the hot wind and the hot days come, and in the world of the Holy One, blessed be He, light and joy - days of mourning and fasting and weeping come and go to the Jews, one after the other, from the counting of the Omer until the rainy days. Dado que sopla un viento cálido y llegan los días calurosos, y en el mundo del Santo, bendito sea, hay luz y alegría: los días de luto, ayuno y llanto se usan y llegan a los judíos uno tras otro, el comienza la cuenta del Omer hasta los días de las lluvias. Когда придут горячий ветер и жаркие дни и в мире Святого, да будет благословен Он, свет и радость - дни скорби, поста и плача приходят и уходят к евреям, один за другим, от подсчета Омера до дождливых дней.

והשעה שעת עבודה לי, מנדלי מוכר ספרים, לחזור בעיירות שבתוך התחום ולהספיק לבני ישראל שם מכשירי-הבכיה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות, שופרות ומחזורים, מענה-לשון ותפלה-זכה וכיוצא באלה שיפים לשפיכת דמעות. And it is time for me, Mendele Mocher Sforim, to return to the towns within the area and to provide the Bnei Yisrael with the instruments of weeping, ie lamentations and selihot, minchukim, shofars and cycles. Y la hora es una hora de trabajo para mí, Mendeli, librero, para volver a los pueblos dentro del territorio y proveer a los israelitas allí de instrumentos de llanto, es decir, lamentaciones y perdón y diversas clases de súplicas, trompetas y ciclos, lengua -tortura y oración-Zelah, y similares con aquellos que son hermosos para derramar lágrimas. ישראל עמנו סופדים ומבלים ימות החמה בבכיה – ואני עושה בה סחורה. Israel with us is counting and spending the days of the sun weeping - and I make goods in it. אבל אין זה מעניני. But it's none of my business. פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה עשר בתמוז היה. Once I was walking along the road, and that was the seventeenth day of Tammuz.

ואני יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין, מחמר כלאחר-יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל שחרית, מתכון ועוצם עיני, שלא לראות את העולם לפני בשעת תפלה. And I sit on stalls in a cart wrapped in a prayer shawl and adorned with tefillin, casually grooming my horses with a whip and praying dawn, a recipe and closing my eyes, not to see the world before me during prayer. והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה באותה שעה, מעשה-שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי לבי מנצחים זה עם זה. And she, the consequence, that is, nature in their language, was at that time, an act of the devil, very handsome and draws me to look at her face, and my heart's thoughts were victorious with each other. יצרי הטוב אומר: "אסור – אל תסתכל"!... The Creator of the Good says: "Forbidden - don't look"!... וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: "מותר! הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם! Look and enjoy yourself, fool of the world! "  ועמד ופקח לי עין אחת. ומיד נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד עיני:  שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים;  בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף;  עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות, שחומות ואדמדמות בנאות-דשא שם. – "אוי לאותה בושה! – מיסרני יצרי הטוב במילי-דאבות – המהלך בדרך...  ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!... כאילו מתחייב בנפשו..."  אבל היצר-הרע שבי מעלה לתוך חוטמי ריח-ניחוח של ערמות שחת ושל עשבים הנבלע באברים, משתפך לפני בנגינות כנפי רננים משמחי לב;  משיב רוח חם על פני, מסלסל פאותי ולוחש לי באזני: "ראה, אדם אתה, יהודי, ואל תבוא, שוטה, להדיר הנאה מן העולם". אני מגמגם ומתפלל, כביכול, ואיני יודע בעצמי מה אני מתפלל. ובטירוף הדעת דברי כעס וקנטור עולים במחשבתי מאליהם, ואני מהרהר ואומר בלבי: "הוי, חללי אדם!... הוי, עצמות יבשות!... נפשות פורחות באויר!... נפשות תלויות על בלימה!... חבילות מפורדות! ערבות חבוטות!... "  ועד שהלב מחשב והרהורים רעים מבהילים אותו, הפה חותם:  "ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים". – הא כיצד?

כלפי לייא? – נרתעתי פתאם, מתביש מפני הרהורי לבי הרעים. וכדי להאפיל על קללתי לפני המקום ברוך-הוא, אאינ מעמיד את פני פני-תם, כלומר: לא  להם  נתכונתי אלא לסוסי נתכונתי...  מצליף שוטי על גבו של אותו העלוב ומזרזו ואומר: הוי, פגר! הוי, הוי נבלתי! ערמה זו בעצמה יפה היא, אלא שדעתי לא נתקררה בה הפעם.

מאד מאד נצטערתי על זה, שהרהורים מעין אלו היו עולים בלבי ביום צום זה, שאנו צריכים לבכות על צרותיהם הגדולות של בני ישראל ולנוד להם – שפעת קלגסיו של נבוכדנאצר הרשע הרי נכנסו לעיר קדשנו וכל מחמדינו היו לחרבה...  הריני מעמיד פנים עצובים, מתאנח בחסידות ואומר אותן הסליחות הקבועות ליום מר זה בתחנונים ובקול בוכים, וקול בכיתי הולך וחזק ביותר באותו פזמון שמרגיז לבבות בדבריו המרים האלו: וְהַשְּׁפִיפוֹן מִצָּפוֹן

כְּשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָנִי

וְהַצַּיָּד שָׁלַח יָד And the hunter sent a hand

וְהַצָּפִיר וְהַשָּׂעִיר.

יהודי, מכיון שהוא שופך שיחו לפני המקום ואמור לפניו פזמון, כסבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו, כתינוק זה לאחר שלקה מוחה דמעתו ושותק.

מיסב אני על דוכני ומחליק לי את זקני בנחת-רוח כאומר: רבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי; עכשיו אין הדבר תלוי אלא בך. עורה נא, התעורר נא והראני חסדך, אב רחום וצדיק! – "הידא, בהמתי! הרימה פעמיך ולך נא ונא, במחילת כבודך!" – אומר אני לסוסי בפה רך, מפיסו על שהייתי מזלזל בו מתחלה וקורא לו "נבלה". והעלוב הזה מחוה לי קידה, כורע על רגליו הקדומות וכובש ראשו בקרקע ומתאנח, כאלו הוא אומר: "אדוני! ומספוא מה תהא עליו? "  חייך, שפקח אתה – אומר אני, ומרמז לו בשוט שהוא רשאי לקום ולעמוד על רגליו. – לא לחנם נאמר: "ציון, בך כל בהמה ועוף חכמו! "  כלומר, אפילו בהמותיך, כנסת ישראל, פקחות הן...  אבל אין זה מעניני. ומתוך אמירה זו באתי שוב לידי הרהור בכנסת ישראל, על חכמתה ודעתה ומנהגיה, על אותן הבריות היפות שבתוכה ועל רוע מעמדה, המקום ירחם עליה. ראשי החל מתנדנד אילך ואילך, מחשבות לבי מתבלבלות, וכשפיפון נראה לי בדמיוני – נבוכדנאצר וסיעתו פורעי פרעות בישראל, משברי דלתות וחלונות ומקרקרי קיר. מהומה ומבוסה ומבוכה. יהודים, קצתם לבושי טליות וקצתם טעוני חבילות של סחורה, סמרטוטין ובלואי בגדים, אוזרים חלציהם, שואגים "הושע-נא!" ורצים...  ואני נושא את רגלי, מתגבר כארי וקופץ – ומשתטח מלוא קומתי על גבי הקרקע. דומה שחטפתני השנה, לא עליכם, וישנתי באמצע תפלתי.

רואה אני והנה עגלתי טובעת בתוך אמת-המים, ובאחד מאופניה האחרונים נתונה סדנא של עגלה אחרת. סוסי רגלו האחת עומדת מחוץ לעבותות העגלה והוא ממושך, דחוק ולחוץ ורע רע לו. ומאידך גיסא קללות נמרצות עולות ובאות לי בלשון יהודית וגניחה ושעול כאחת נשמע משם. יהודי אתה! – אומר אני בלבי – אם כן למיחש לא מיבעי... ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה. והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפלין מפרפר לפני תחת עגלה. הרצועות והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כחו לצאת מן המצר. אני תוהא וצועק עליו: היאך! והוא משיבני בקול: היאך והיאך! – אני משלח בו חרון אפי וכל חלומותי הרעים שחלמתי, והוא חוזר ומשלחם בי ואין אחד מאתנו רואה את פני חברו. אני לו: יהודי, איך אינו בוש וישן בתוך תפלתו? והוא לי: יהודי, איך אין מורא שמים עליו והוא מתנמנם? אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי. אני חובט את סוסו, והוא מתיר את עצמו מאסוריו ועומד וחובט את סוסי. הסוסים מתהוללים ומזדקפים קוממיות, ואנו כועסים ומשתערים זה אל זה כתרנגולים ומתכוונים להחזיק זה בפאותיו של זה. שעה קלה היינו עומדים שותקים ומסתכלים אחד בפני חברו. אמנם מה נהדר היה מראה זה! שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו...  אשרי עין ראתה אלה! עוד רגע ומכות-לחי מתרגשות לבוא, – ופתאם נרתענו לאחורינו ושנינו בבת-אחת קוראים תוהים ומשתאים: – אוי, ר' אלתר!

– אוי, אוי, ר' מנדלי!

אלתר יקנה"ז הוא יהודי מסורבל בבשר ומפוטם וכרסו עבה.

פניו טובעים בים של שערות צהובות ועכורות, שיש בהן כדי להספיק פאות וזקן ושפם גם לו לעצמו וגם לכמה וכמה יהודים. בתוך ים של שערות זה עולה כמין אי חוטם רחב ועב, חתיכה הראויה להתכבד בה, שרוב ימות השנה הוא סתום ובטל מעבודה, ובשנוי וסת, כגון בפרוס חג הפסח, זמן הפשרת השלגים, ובעליו נוטלו בכפו, שוקד עליו וגורפו, הוא משמיע כשופר תקיעות גדולות ויחד עם הברבורים, המזומנים ליום-טוב, נותן זמירות באותה שעה – וכל העיר בטלון הומה. אנשי המקום מגישים לו מנחת טאבק’ה להריח בה ומברכים אותו ואומרים:  אסותא! אסותא! – אלתר יקנה"ז איש בטלון ומוכר-ספרים הוא, מכירי מימים רבים. לא חכים ביותר ולא איש דברים. והוא בריה בפני עצמו, פניו זועפים תמיד כאלו הוא כועס על כל העולם כלו, אף עך פי שאינו רע בטיבו. לאחר שאילת-שלום אנו מתחילים, כדרך היהודים, לתהות איש על קנקנו של חברו.

– לאן הולך יהודי?

– שואל אני ובודק את אלתר. – לאן יהודי הולך?

– עט!... – חוזר אלתר על דברי כמנהג ישראל, שאינו משיב כהלכה תשובה ברורה ופוטר את עצמו בעקימת שפתים ובאמירת "עט", כל אותן הערמומיות שבבדיקה וכונותיה התלויות בה – היהודי הולך אל אשר נשאו הרוח!... ורבי מנדלי לאן הוא הולך? – לשם!...

למקום זה, שאני הולך ובא לשם כדרכי תמיד באלו הימים ובזמן הזה. – ידעתי, רבי מנדלי, ידעתי!

לכסלון אתה הולך, למקום זה, שאני אף הולך עכשו – אומר אלתר, מעקם חוטמו כמתיירא מפני הסגת-גבול, שלא אקפח פרנסתו – אבל למה אתה בא עכשו, רבי מנדלי, בדרך עקלתון, מן הצד, ולא בדרך הכבושה? – השעה הצריכתני לכך.

זה כמה שלא עברתי בדרך זו. ורבי אלתר מה ראה שנפנה לצדדים ועקם את הדרך? מאין יהודי בא?

– מאין יהודי בא?

יהודי הלואי שלא היה הולך ולא בא!... מאותו היריד הנאה אני בא, מעיר ירמוליניץ, ימח שמה וזכרה. ועד שאלתר מקלל את ירמוליניץ ואת היריד שם וקרונות של אכרים באים נגדנו, והם תוהים בעגלותינו למה הן עומדות ומעכבות את הדרך על העוברים.

וכיון שהגיעו למקומנו וראו אותנו מעוטפים בטלית ובציצית ותפלין עם רצועות בראשינו ועל ידינו – מיד הרימו את קולם, מלגלגים עלינו ואומרים: – ראו נא אותם, את הבריות-היפות הללו!

תפח רוחם של אביהם ואמם! הוי, פנו מקום, יהודים מצויצים! ומיד היינו מזדרזים ובאנו להסיע את עגלותינו.

והערלים, אף על פי שלא מבני ישראל הם, מעיד אני עליהם שקיימו בנו מצוות "עזוב תעזוב" ועמדו לנו בשעת דחקנו, ובזכות דחיפתם החזקה יצאו עגלותינו מן אמת-המים בשלום. ואלמלא הם, מי יודע כמה היינו מטפלים בהוצאת העגלות, ואפשר שלא הועלנו כלום, קפוטותינו נתלכלכו בטיט וטליותינו היו מתמרטטות, שהרי באמת, מה אנו ומה כחנו? אבל בכח ידיהם של  בני עשו  המלאכה נעשית יפה. הם היו דוחפים כדבעי, ומדחיפתם היה נכּר, שהידים ידי עשו . אבל אנו, להבדיל, אין כחנו אלא בפה –  הקול קול יעקב ; וכשהיו הם דוחפים היינו אומרים: דחפו היטב, היטב דחפו, מפני שהקול יפה לדחיפה – ואנו בעצמנו היינו גונחים ומפרפרים בכל אברי גופנו ונראים כדוחפים...  אבל אין זה מעניני. כשנתפנה הדרך הלכו להם בני-חם אלה לדרכם, הופכים פרצופיהם אלינו, מלעיבים ומלעיגים בנו, שאנו מטפלים בסוסינו בבגדי כהונה ועובדים את הבורא במקל וברצועה...  קצתם מקפלים כנף בגדם בדמוּת אוזן-חזיר ומושיטים אותה לנגד פנינו כדי להכעיסנו. אלתר לא היה חושש להם, מבטלם בלבו ואומר: מי נותן דעתו על פראי אדם אלה ומה הם שנתבייש מפניהם?... ואני – עקיצת עקרב היה לי זו לעגם עלינו. אי שמים! הלעג הזה למה? למה ולמה?...