This Is Not the Way, part 2 - זו לא הדרך! חלק ב This Is Not the Way, part 2 - This is not the way! Part II Ce n'est pas la voie, partie 2 - Ce n'est pas la voie ! Partie II 이것은 길이 아니다, 2부 – 이것은 길이 아니다! 2부 Это не так, часть 2 - Это не так! Часть II This Is Not the Way, del 2 - Så här är inte vägen! Del II

לא זה הדרך!

מאת אחד העם (המשך)

הרעיון אשר אנו דנים עליו, אף כי תכליתו לא חדשה היא, אך בהיות אמצעיו רבי־היגיעה ואין ביכלתו להביא מופתים ברורים, שיכריחו את השׂכל להסכם על אמתּוּת משפטיו, – דורש איפוא חזוּק האמונה והתעוררות הרצון בכוח האהבה והחמדה אל התכלית. The idea we are discussing, though its purpose is not new, but being a means far-reaching and incapable of bringing forth clear masterpieces which will compel the intellect to agree on the truths of its laws, therefore requires the strengthening of faith and the awakening of the will by the power of love and covetousness to purpose.

והאהבה הזאת (כלומר, אהבת היחיד להצלחת הכלל) לא זרה היא אמנם לעמנו, אך למען דעת עד כמה גדול כוחה להוליד את האמונה ואת הרצון הדרושים לחפץ רעיוננו, צריכים אנו להתבונן תחלה על החליפות אשר עברו עליה ועל מצבה עתה. And this love (that is, the love of the individual for the success of the whole) is not foreign to our people, but in order to know how great its power is to give birth to the faith and desire necessary for the object of our idea, we must first look at the suits it has now undergone. בכל המצוות והחוקים, הברכות והקללות, אשר שׂמה לפנינו תורת משה, רק תכלית אחת נגד עיניה תמיד : הצלחת כלל האומה בארץ נחלתה, ואל אושר האיש הפרטי לא תשׂים לב. In all the commandments and laws, blessings and curses, which the Torah of Moses puts before us, there is always only one purpose before its eyes: the success of the whole nation in the land is itss, and to the happiness of the private man you will not pay attention.

כל איש ישׂראל הוא בעיניה רק אבר אחד מעם ישׂראל, והטוב אשר ישׂיג את הכלל הוא השׂכר למעשׂי הפרט. Every man of Israel is in her eyes only one organ of the people of Israel, and the best that will achieve the rule is the reward for the deeds of the individual. שלשלת אחת ארוכה מחברת יחד כל הדורות, מימי אברהם יצחק ויעקב עד לקץ הימים ; הברית אשר כרת ה' את האבות שומר הוא לבניהם אחריהם, ואם אבות יאכלו  בוסר תקהינה שני הבנים. One long chain connects together all the generations, from the days of Abraham, Isaac and Jacob to the end of days; The covenant which the Lord made with the fathers he keeps is for their sons after them, and if the fathers eat unripe the two sons will die. כי אחד הוא העם בכל דורותיו, והאישים ההולכים ובאים בכל דור אינם אלא כאותם החלקים הקטנים בגוף החי, ההולכים ומתחדשים בכל יום, מבלי לשנות במאומה תכונת האחדות הכללית של הגוף כולו. For one is the people in all its generations, and the personalities that come and go in every generation are but like those small parts of the living body, which are renewed every day, without in any way changing the general unity feature of the whole body. אם באמת הגיע בזמן מן הזמנים רגש האהבה הלאומית למדרגה כזו בלב עמנו בכלל, או לא היה זה אלא אידיאל מוסרי בלב חלקו היותר נכבד – קשה להגיד בבירור. Whether the feeling of national love for such a degree really came from time to time in the hearts of our people at all, or whether it was nothing but a moral ideal in the hearts of its most respected part - it is difficult to say clearly.

אבל זאת נראה ברור, כי אחר החורבן הראשון, אחר שירדה האומה פלאים והצלחת הכלל התמוטטה כל־כך, עד שגם טובי העם לא מצאו עוז בלבבם לקוות עוד ; בעת שישבו זקני ישראל לפני יחזקאל ואמרו : 'נהיה כגויים כמשפחות הארצות', 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו', – בעת ההיא התחילו בני עמנו להתאונן ביותר על גורל האיש הצדיק האובד בצדקו, ונולדו החקירות הידועות על דבר 'צדיק ורע לו', ביחזקאל, קהלת וכמה מזמורי תהלים (ויש אומרים שגם איוב נכתב באותו זמן): ורבים שלא נתקררה דעתם בכל התשובות האלה חרצו משפט, כי 'אך שוא עבוד אלוהים', כי 'לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס' – הוא מעשה אין תכלית לו. But this seems clear, because after the first destruction, after the nation had miraculously descended and the success of the whole had collapsed so much that even the best of the people did not find courage in their hearts to hope any more; While the elders of Israel sat before Ezekiel and said, "Let us be as the Gentiles as the families of the earth," "Our bones are dried up, and our hope is lost." Ecclesiastes and a few Psalms (and some say that Job was also written at that time): כאִלו רק אז, כשהצלחת הכלל לא יכלה עוד להלהיב ולרומם את הלב, זכר פתאום האיש הפרטי, כי מלבד חיי הכלל יש עוד חיים מיוחדים לו לעצמו וכי גם בחייו אלה הוא חפץ עונג ואושר, ואם יצדק, יצדק לו. As if only then, when the success of the community could no longer excite and uplift the heart, the private man suddenly remembered that besides the life of the community there is another life special to himself and that even in this life he desires pleasure and happiness, and if he is right, he will be justified. מה עשׂו חכמי הדורות ההם ?

יצאו ודרשו, כי 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא' ; כי האושר אשר היחיד מבקש ינתן לו כאשר יכּנס לטרקלין, ובלבד שיתקין עצמו בפרוזדור. Went out and demanded, that 'this world is like a corridor to the next world'; That the happiness which the individual seeks will be given to him when he enters the parlor, provided he installs himself in the corridor. כלומר, תחת התכלית הלאומית, שלא הספיקה עוד, נתנו למצוות הדת תכלית חדשה, פרטית, כצורך זמנם, והוציאו אותן בזה מתחת שלטון הרגש הלאומי. That is, under the national purpose, which was no longer sufficient, they gave the commandments of religion a new, private purpose, as a necessity of their time, and brought them out of it under the rule of national emotion. ובכל זאת, לא חדל גם זה האחרון מלחיות ולפעול עוד ימים רבים בחיי העם המדיניים, כאשר יעידו כל דברי ימי התקופה הגדולה ההיא עד מלחמות טיטוס ואדרינוס. And yet, even the latter did not cease to live and operate for many more days in the life of the political people, when all the chronicles of that great period until the wars of Titus and Adrenus will testify. אך מפני שהחיים המדיניים הלכו ונתדלדלו אז מיום ליום, הלכו החיים הדתיים לעומתם הלוך וגָבוֹר, ואתם התגבּר יותר ויותר גם היסוד הפרטי על הלאומי בנפש אישי העם, עד שגרשהו גם משארית נחלתו : מתקות הגאולה העתידה, התקוה הזאת, השתפּכות הנפש הלאומית המבקשת בעתיד רחוק את החסר לה בהוה, חדלה במשך הזמן להרגיע את הלבבות בתמונתה המקורית, אשר לפיה 'אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבּוד מלכוּיות בלבד'. But as political life dwindled day by day, religious life became increasingly powerful, and the private element of the national in the personal psyche became more and more prevalent, until it was expelled from its remnants: the sweetness of future redemption, this hope, the outpouring of the distant national psyche. What she lacks in time, has ceased over time to calm the hearts in her original image, according to which "there is nothing between the Law and the days of Messiah but only the enslavement of royalty." כי בני הדור החי לא מצאו עוד נוחם לנפשם בכל הטוב אשר ימצא את עמם באחרית הימים ועיניהם לא תראינה, אלא כל יחיד ויחיד דרש חלק לעצמו ולבשׂרו מן האושר הכללי המקוּוה, וגם את הדבר הזה לא מנעה הדת מהם, בעשׂותה את הגאולה כמו טפלה לתחית המתים... For the living generation no longer found comfort for their souls in all the good that would find their people at the end of days and their eyes would not see, but each and every one demanded a share for himself and his flesh from the general hoped-for happiness, and this religion did not prevent them ... ככה נהפך לב העם בקרבו. This is how the heart of the people became within him.

האהבה הלאומית לא היתה עוד אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר, והצלחת הכלל – התכלית העליונה שבני העם מקריבים לה את תכליותיהם הפרטיות ; כי אם להפך : תכלית הכל היא מעתה לכל יחיד הצלחתו הפרטית, הזמנית או הנצחית, והצלחת הכלל אהובה עליו רק במדה שהוא עצמו יש לו חלק בה. National love was no longer pure love that was not dependent on anything, and the success of the whole - the supreme purpose to which the people sacrificed their private purposes; Because on the contrary: the purpose of everything is henceforth for every individual his private, temporary or eternal success, and the success of the whole is loved by him only in the extent to which he himself has a part. ועד כמה נשתנה מצב ההרגשה במשך הזמן, נוכל לראות מזה, שהתַּנאים תמהו על שאמרה תורה : 'האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת  ל ה ם', והרי לא נתנה אלא לזרעם אחריהם, והאמינו למצוא רמז 'מכאן לתחית המתים מן התורה' (ספרי, עקב). And how much the state of feeling changed over time, we can see from this, that the conditions were puzzling that the Torah said: 'The land which the Lord swore to your fathers to give to the Lord', , Due). אות היא, כי הרגש העמוק של אחדות כל הדורות בגוף האומה, השׂוֹרר בכל התורה, כבר נחלש בזמנם כל־כך, עד שלא יכלו עוד להבין את הבטוי 'להם' אלא ביחס לגופם הפרטי של האבות עצמם. המקרים אשר באו אחרי כן, הצרות הנוראות והנדודים התכופים, שהגדילו עד לאין קץ דאגת כל איש ישׂראל לנפשו ולביתו, עזרו עוד יותר להחליש את הרגש הלאומי החלש, לצמצם עיקר רגשות הלב בחיי הבית ויִתרם בחיי העדה (שצרכי היחיד מוצאים בהם הספקתם), מבלי השאר שׂריד כמעט לחיים הלאומיים של העם כולו. The cases that followed, the terrible troubles and frequent wanderings, which endlessly increased the concern of every Israeli for his soul and home, further weakened the weak national feeling, reduced most of the feelings of the heart in home life and contributed to community life (which the individual needs). A remnant almost of the national life of the whole people.

גם אותם היחידים המוכשרים עוד להרגיש בלבם לפעמים נטיה לעבודת העם, לא יוכלו על הרוב להתרומם על פרטיותם במדה הדרושה, להכניע לפני צרכי האומה את אהבת עצמם וכבודם, חפצי ביתם או עדתם. Even those individuals who are still capable of feeling in their hearts sometimes a penchant for the work of the people, will not be able for the majority to rise above their privacy to the extent necessary, to subdue before the needs of the nation their own love and dignity, household or community objects. השׂטן הזה, ה’אני' של היחיד והצבור הפרטי, מרקד בינינו בכל אשר נעשה לעמנו ומכבה את האהבה הלאומית בהתגלוֹתה לעתים רחוקות, כי עצום הוא ממנה... This devil, the 'I' of the individual and the private mass, dances among us in everything that is done to our people and extinguishes the national love in its revelation rarely, because it is vast from it ... אל רגש אשר כזה באנו איפוא לברוא בכוחו אמונה חזקה ורצון כביר, ככל הדרוש לבנין לאומי גדול ! To such an emotion we have thus come to create by its power a strong faith and a great will, as much as is necessary for a great national building!

מה היה לנו לעשׂות ? What did we have to do?

על יסוד האמור אין ספק, שצריכים היינו להקדיש ראשית פעולתנו לתחית הלבבות, להגדיל את האהבה לחיי הכלל, להאדיר את התשוקה להצלחתנו, עד שיתעורר הרצון, והפועלים יעשׂו באמונה... העבודה הזאת היא אמנם קשה וארוכה מאד, לא לשנה ולא לעשׂר, ונעשׂית, כאמור למעלה, לא בדבר שׂפתים בלבד, כי אם בכל אותם הדרכים 'שהלבבות נקנים בהם'. On the basis of the aforesaid there is no doubt that we should have first devoted our action to the resurrection of hearts, to increase the love for public life, to magnify the desire for our success, until the desire arises, and the workers do in faith ... This work is indeed very hard and long As stated above, not only about lips, but in all those ways 'in which hearts are bought'.

יכול להיות על כן, וגם קרוב לודאי, כי באופן הזה לא היינו מספיקים עד כה לעשׂות מעשׂים בארץ ישׂראל, מחסרון כוח למעשׂים טובים ומיתרון זהירות ממעשׂים מקולקלים ; אבל תחת זה היינו משתדלים בּיתר עוז לעשׂות עושׂים בישׂראל, להרחיב מעט מעט ממשלת הרעיון בקרב העם, עד שיקומו לו פועלים אמתיים, שיהיו מוכשרים מכל הצדדים לעסוק בהוצאתו לפעולה. It may be so, and probably also, that in this way we have not hitherto been sufficient to do deeds in the land of Israel, from a lack of power to good deeds and an advantage of caution from corrupt deeds; But under this we would strive harder to make doers in Israel, to expand little by little the government of the idea among the people, until real workers were restored to it, who would be capable on all sides to engage in putting it into action. אך לא כן עשׂוּ נושׂאי דגל רעיוננו.

בהיותם גם בעצמם אנשים מישׂראל, שלאומיותם מעורבת בפרטיותם, לא נתנם לבם לנצור תאנה אשר יאכלו אחרים פריה בעת שיעלו כבר עשׂבים בלחייהם המה ; לא היה די להם בעבודת העם, כדי להכין פועלים לעבודת הארץ, אלא רצו לראות בעיניהם זאת האחרונה עצמה ותוצאותיה. Being also themselves people of Israel, whose nationality is involved in their privacy, they did not give their hearts to a fig tree that others would eat fruit while weeds were already rising in their wild cheeks; They did not have enough in the work of the people, to prepare workers for the work of the land, but wanted to see in their eyes the latter itself and its results. ועל כן, בראותם כי לקול קריאתם הראשונה, בשם התכלית הכללית, לא התעורר רצון העם כרגע להתחיל תיכף בעבודה זו, פנו לעזרת תכלית אחרת, פרטית, כחכמינו לפנים, ויצאו לקרוא קריאתם בשם הקבה הרעבה, הבטוחה למצוא לה תמיד אזנים קשובות. And so, seeing that at the sound of their first call, in the name of the general purpose, the people did not at present desire to begin this work at once, they turned to another purpose, private, as our sages before, and went out to call their name in the hungry stomach, sure to always find attentive ears. למטרה זו התחילו לפרסם 'ידיעות' טובות, לחשב 'חשבונות' יפים, שמהם יצא ברור לכל, כי כך וכך 'דונם' אדמה, כך וכך בהמות וכלי עבודה, במחיר כך וכך, מספיקים בארץ ישראל למשפחה שלמה לאכול ולשׂבוע ולראות חיים נעימים ; ובכן, מי האיש החפץ חיים ויש לאל ידו לקנות כל הדברים האמורים במחיר הקצוב, יקום ויעלה אל הארץ הטובה ויאושר הוא וביתו וגם לעמו ייטב בעבורו. For this purpose they began to publish good 'news', to calculate beautiful 'accounts', from which it became clear to all, that so and so 'acres' of land, so and so animals and tools, at such and such a price, are sufficient in Eretz Israel for an entire family to eat and week and see a pleasant life; Well, who is the man who desires life and has in his hand to buy all the aforesaid things at the fixed price, he will rise and ascend to the good land and he and his house will be happy and also his people will be well for him. לקול הקריאה הזאת נתעוררו באמת אנשים שונים ועלו אל הארץ הטובה לאכול ולשׂבוע ולראות חיים נעימים, ובעלי הרעיון הביטו ונהרו, מבלי לחקור ולדרוש הרבה, מי ומי העולים ולשם מה עולים. At the sound of this call different people really woke up and went up to the good land to eat and week and see a pleasant life, and the people of the idea looked and flocked, without researching and demanding much, who and who are the immigrants and why they are immigrating. האנשים האלה, שרובם לא התעתדו כלל לקבל יסורים באהבה בשביל תכלית כללית, בבואם אל הארץ ובראותם כי נפלו בפח ידיעות וחשבונות דמיוניים, לא נמנעו מאז ועד עתה מלהרבות שאון ומבוכה ומלבקש תכליותיהם הפרטיות בכל האמצעים שבידם, מבלי להבחין בין טוב לרע ומבלי שׂים לב לכבוד הרעיון המחולל... פרטי הדברים הלא ידועים וגלויים לכל. These people, most of whom did not at all intend to receive anguish in love for a general purpose, when they came to the land and saw that they had fallen into imaginary knowledge and accounts, have hitherto refrained from much noise and embarrassment and sought their private purposes by all means, without distinguishing between good and evil. The generator ... the details of the unknown and visible to all. ומה יפלא עתה, כי רעיון גדול כזה, בלבשו צורה פחותה כזו, לא יוכל עוד לקחת לבבות ; כי בנין לאומי הנוסד על החשבון היפה ואהבת האדם לנפשו – ישוב ויפול למשואות, בהוָדע לכל העם, כי החשבון לא עלה יפה, ואהבת האדם לנפשו תזהירהו לעמוד מרחוק ?... And what a wonder now, that such a great idea, in such a lesser form, could no longer take hearts; Because a national building founded on the beautiful account and the love of man for his soul - will fall again into the beacons, knowing to all the people, that the account did not rise well, and the love of man for his soul will warn him to stand afar off?

לא זה הדרך איפוא.

'המשואות' האלה, אחר שכבר ישנן, אין אנו בני חורין אמנם להבּטל מתקונן ושכלולן כפי יכלתנו. אבל עלינו לזכור עם זה, כי לא מהן תקותנו להצלחת הענין בכלל, כי לב העם הוא היסוד אשר עליו תבּנה הארץ, והעם קרוע ופרוע... But we must remember with this, that these are not our hopes for the success of the matter at all, because the heart of the people is the foundation on which the land will be built, and the people are torn and wild ... נשוב נא על כן אל הדרך אשר עמדנו עליה בתחלה בעת לדת הרעיון, ותחת להוסיף לו עוד 'משואות' חדשות, נשתדל, שישתרש ויתפשט הוא עצמו לרוחב ולעומק, לא בחַיִל ולא בכוח, כי אם ברוח, ואז יבוא יום אשר גם ידינו תעשׂינה תושיה... Let us therefore return to the way we stood at the beginning at the time of the religion of the idea, and instead of adding to it new 'beacons', we will endeavor to take root and spread itself widthwise and deeply, not by force or force, but by wind, and then a day will come when our hands will be resourceful. ..

'אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב'...

ר"ח אדר"ש תרמ"ט