ארוחות שעשו היסטוריה - ווינסטון צ'רצ'יל
בפרק הקרוב של "ארוחות שעשו היסטוריה"
אנחנו הולכים לנצח את מלחמת העולם השנייה.
וגם, לאכול פילה צבי ממולא בכבד אווז
ולשתות הרבה שמפניה צרפתית.
הכול ייעשה כאן, בצ'ארטוול, אחוזתו של וינסטון צ'רצ'יל,
האיש שניצח את מלחמת העולם השנייה.
וגם אהב לבנות קירות לבנים בעצמו. וגם, אמר:
"ההיסטוריה הולכת להיות מאוד נחמדה אליי,
"משום שאני הוא זה שיכתוב אותה".
שלום לכם וברוכים הבאים לעוד פרק בסדרה "ארוחות שעשו היסטוריה".
הפעם אנחנו באנגליה מתחקים אחר עקבותיו
של אחד המנהיגים הגדולים במאה העשרים
שחי רוב שנותיו בבית הזה, סר וינסטון צ'רצ'יל.
וינסטון לאונרד ספנסר צ'רצ'יל נולד בשלושים בנובמבר 1874,
והלך לעולמו בגיל מופלג, 91.
בין לבין הוא לחם באפריקה, הודו ואירופה, חי בקובה ובעיקר,
בעיקר היה ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה
ומסמל יותר מכול, את עמידתם הנחושה של הבריטים
בקרב על עתיד העולם מול גרמניה הנאצית.
כולנו זוכרים את צלליתו הדחוסה, השמנה, עם הצילינדר והסיגר.
אבל ב-1899 כשנשבה במלחמת הבורים באפריקה,
ברח ממחנה השבויים בפרטוריה
וצעד לא פחות מ-480 ק"מ ברגל, הכריזו הבורים על פרס
של 25,000 לירות סטרלינג למי שילכוד אותו ותיארו אותו כך:
"אנגלי שמבנה גופו רגיל, מתכופף בשעת הליכה.
"פניו חיוורים, שערו אדמוני חום,
"שפמו קטן וכמעט שאינו נראה לעין,
"מאנפף קצת ואינו מבטא כראוי את האות 'אס'".
צ'רצ'יל קנה את האחוזה הזאת שנקראת צ'ארטוול
בלי לספר לאשתו, בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת
תמורת כמה אלפי לירות סטרלינג. אחר כך הם עברו לגור כאן.
כאן הם גידלו חמישה ילדים וגם חזירים.
כאן הם אירחו מלכים ורוזנים
וכאן לחם צ'רצ'יל בהתקפי הדיכאון שלו
שאותם הוא כינה "הכלב השחור שלי".
אהה, תודו שכאן הפתעתי אתכם. המנהיג של העולם החופשי,
המנהיג שניצח את היטלר סובל מהפרעה נפשית?
לא סתם עם הפרעה נפשית, עם מחלת נפש.
ברוכים הבאים בחזרה ארצה לאוניברסיטת תל אביב,
למרכז הידע שלנו לשיחה קצרה עם ד"ר צבי פישל
מהמרכז הרפואי "גהה" על מנהיגים עם מחלות נפש.
שלום לד"ר צבי פישל,
מנהל מחלקה במרכז הרפואי "גהה" שמסונף לאוניברסיטת תל אביב.
אנחנו מדברים על וינסטון צ'רצ'יל ואנחנו מדברים על מנהיגים
עם הפרעה נפשית. האם הפרעה נפשית היא בהכרח...
נכות, או שאולי היא עוזרת?
צ'רצ'יל סבל כנראה מהפרעה
בי-פולרית, מניה דפרסיה.
כשהיו לו תקופות שהוא היה בדיכאון
ותקופות שהוא היה ב"היי".
ותקופות שהוא היה מיוצב. זאת אומרת, היה במצב רוח רגיל
כשבעצם יש איזושהי אמירה שדווקא המחלה שלו
עזרה לו לראות בצורה הרבה יותר מציאותית
מאשר לצ'מברליין שהיה בן אדם נורמלי,
נורמלי במירכאות כמובן, או מיוצב,
עזרה לו לראות את הסכנה במקום שאחרים לא ראו
או אולי לא רצו לראות. ומצד שני, בתקופות ה"היי"
זה אפשר לו לעשות החלטות שהיו החלטות קשות ונועזות
שאולי אם הוא לא היה ב"היי", הוא לא היה מסוגל לעשות.
ברור שבתקופות של מניה, חוץ מזה שהוא יכול להעז לעשות דברים,
הוא גם כן יכול להלהיב את ההמונים, הוא הרבה יותר כריזמטי.
כל בן אדם במניה הוא הרבה יותר כריזמטי, הוא חד יותר,
הוא חושב בצורה הרבה יותר טובה. יש איזו הקרנה של אהבה וגדלות
שאנשים מאוד אוהבים לנהות אחרי זה לעומת זאת,
במצבים של דיכאון הבן אדם הוא יותר מינורי, אולי יותר פסיבי,
אולי יותר נוטה ללכת בעקבות אחרים שסוחבים אותו.
יש הטוענים אבל שבן אדם בדיכאון הוא גם יותר מציאותי.
אז זה מביא אותי לשאלת מיליון הדולר,
אתה כאזרח, לאו דווקא כרופא, אבל עם הידע שלך,
אם אני אומר לך, למנהיג שלך יש הפרעה נפשית.
בין אם הפרעה בי-פולרית ובין אם דיכאון או חרדה,
ואני יודע שאלה דברים שונים לחלוטין אחד מן השני.
האם היית מוכן לתת לו להמשיך ולהנהיג,
או שהיית אומר, שיפרוש?
אם יש לו הפרעה נפשית והוא מיוצב
ונמצא בטיפול
ובמעקב של איש מקצוע,
אין שום בעיה שהוא ימשיך בתפקידו.
כמובן תלוי מי הבן אדם.
זאת אומרת, צריך לזכור שבן אדם
הוא לא ההפרעה הנפשית שלו, יש לו אישיות, יש לו יכולות,
יש לו הרבה מאוד דברים אחרים או מרכיבים אחרים
שגורמים לו להיות ראש ממשלה טוב או לא טוב.
עצם ההפרעה הנפשית בהנחה שהיא מיוצבת, היא לא מינוס גדול,
היא לא פוסל, היא לא וטו על הבן אדם.
ד"ר פישל, אלף אלפי תודות. החכמתי. -תודה רבה.
אנחנו בחזרה בלונדון, או ליתר דיוק,
בחזרה מתחת ללונדון, בבונקר הזה
ששימש כחדר המלחמה במלחמת העולם השנייה.
מכאן, מן החדרים האלה נוהלה המערכה נגד גרמניה.
אבל למרות שחדר המלחמה נראה מרשים,
צ'רצ'יל לא ממש אהב לגור בו ואפילו בתקופת ה"בליץ",
הוא העדיף לא לישון בו.
אפשר להבין, בהתחשב בסדר היום המאוד...
נהנתני שהאיש ניהל.
הוא נהג לקום בשבע וחצי בבוקר ולהישאר במיטה.
עד אחת עשרה הוא הכתיב למזכירות שלו טקסטים מהמיטה
בעודו אוכל ארוחת בוקר
בדרך כלל של כנף עוף אחת ובקבוק יין לבן.
באחת עשרה הוא היה קם,
נכנס לאמבטיה הזאת שאני יושב עליה,
ומתוך האמבטיה ממשיך להכתיב למזכירות שלו
מזכרים ומכתבים.
באחת בצהריים, ארוחת צהריים. עד שלוש וחצי.
משלוש וחצי עד חמש עוד קצת עבודה.
ובשש בערב הסיאסטה המקודשת.
צ'רצ'יל היה שם כיסוי עיניים ממשי שחור ונשכב לישון לשעה וחצי,
בין אם זה בבונקר, בין אם זה במשרד שלו.
בין אם זה כאן בבית, שעה וחצי אסור להפריע לו אלא אם כן,
הגרמנים פולשים לאנגליה, פיזית, זאת הייתה ההוראה.
שש וחצי הוא קם, ממשיך לעבוד ואז...
בשמונה, ארוחת ערב בת ארבע שעות. ארבע שעות.
עם אורחים ועם בקבוק השמפניה הצרפתית שלו, "פול רוז'ה"
שהוא תמיד שמר לידו כדי שאף אחד לא ייקח לו.
אחר כך הוא היה כמובן ממשיך לעבוד ולכן צ'רצ'יל אמר,
"יש דבר אחד שיותר קשה משני הדברים הכי קשים בעולם,
"שני הדברים הכי קשים בעולם לגבר הם:
"א', לטפס על קיר לבנים שנוטה בכיוונך.
"ב', לנשק אישה שנוטה הרחק ממך.
"והדבר שיותר קשה משני אלה הוא להכין נאום אחרי ארוחת ערב".
לפני שאנחנו ממשיכים לארוחת ערב עם צ'רצ'יל,
משהו קטן מהמטבח שלי.
וינסטון צ'רצ'יל היה בחור שאהב אוכל...
כמו שצריך.
המתכון החביב עליו היה פילה צבי ממולא בכבד אווז ברוטב כמהין.
כשהוא נסע לבקר את סטאלין, סטאלין הגיש לו ראש חזיר
שסטאלין חתך ממנו נתחים, אכל אותם בידיים.
צ'רצ'יל כתב לקלמנטיין, אשתו:
"היה טעים מאוד, אבל באופן כללי האוכל ברוסיה מטונף".
עוד מנה שסטאלין הגיש לצ'רצ'יל
הייתה פילה חדקן ברוטב קוויאר ושמפניה.
לא בדיוק האוכל שאתם מצפים
לאכול במהלך מלחמת העולם השנייה כשהעולם בצרות,
אבל זה מה שהם אכלו כשהם ניהלו את העולם,
וזה מה שנכין היום.
אנחנו מתחילים בלשים קובייה או שתיים של חמאה
בתוך מחבת חמה.
בחמאה שלנו אנחנו נזהיב ג'ינג'ר,
כמות של איזה כף ג'ינג'ר קצוץ דק.
וחצי כוס שאלוטס קצוצים דק דק דק דק.
ברור שאפשר גם עם בצל רגיל,
אבל כל היופי זה אחדות הניגודים.
מלחמת העולם השנייה, העולם בהיסטריה, העולם ברעב,
סטאלין וצ'רצ'יל אוכלים כמו מלכים.
אז שאלוטס, לא בצל.
כשהמטבח שלנו מוצף בריחות של ג'ינג'ר ובצל,
אנחנו מוסיפים חצי כוס שמפניה יבשה לתוך המחבת.
נותנים לקצף לרדת, נותנים לשמפניה להצטמצם
ואז מוסיפים כוס ציר עוף.
תוספת אחרונה, חצי כוס שמנת מתוקה.
עכשיו הבאה לרתיחה עדינה עדינה עדינה ואז...
קובייה אחרי קובייה אחרי קובייה של חמאה עם טריפה
עד שהרוטב מסמיך. זה ייקח לכם משהו כמו...
מאה גרם חמאה.
כשהרוטב שלנו הסמיך דיו, אנחנו מערבבים פנימה בעדינות
מלפפון או שניים קצוצים דק דק דק דק.
שייתנו כזה מנשך נעים.
וגם, כמובן,
קוויאר שחור. איזה...
כפית גדושה של העושר הזה.
מה שנשאר לנו הוא לטגן את נתחי הדג שלנו משני הצדדים.
אצל צ'רצ'יל, אצל סטאלין
השתמשו בחדקן, הדג שמטיל את ביצי הקוויאר.
בארץ אפשר להשיג רק חדקן קפוא וזה לא סטייל,
אז אנחנו נעשה את זה עם מלך הדגים המקומיים, עם...
לוקוס. יש לי נתחים של פילה לוקוס.
קודם כול, חמאה למחבת.
כשהחמאה שלי חמה במחבת, אני מטגן בה שני נתחים יפים
של פילה לוקוס בלי עצמות, עם העור.
אני מתחיל מהצד בלי העור בטיגון.
בזמן שהדגים שלי מיטגנים אני מזכיר לכם,
אני אוסף מתכונים שיכולים לנצח מלחמות עולם.
אם יש לכם מתכון כזה, אל תהיו קמצנים,
שלחו אותו לכתובת האינטרנט
המופיעה בתחתית המרקע.
בין השולחים, יוגרל פרס.
כשהדגים שלי מוכנים מצד אחד, היפוך קטן לצד העור.
איי איי איי.
תיבול פשוט פשוט פשוט, פלפל שחור ומלח, לא יותר.
עוד דקה, דקה וחצי הדג עשוי משני הצדדים.
מניחים אותו בצלחת, יוצקים מעל בנדיבות
את רוטב השמפניה והקוויאר שלנו.
מלמעלה עירית קצוצה.
ואומרים להיטלר:
"אאוף וידרזיין".
אבל רק רגע אחד, בכל זאת אנחנו במלחמת העולם השנייה,
אלה לא היו ימים של שמפניה, קוויאר ודגי חדקן.
ברור שהיהודים סבלו יותר, אבל גם לבריטים אלה היו
ימים שחורים מאוד של דם ואש ועשן.
רגע לפני שאנחנו חוזרים אל הכיף שבארוחות של צ'רצ'יל,
תרשו לי לקחת אתכם לכאן, ל"בלצ'לי פארק" מחוץ ללונדון,
המקום שבו, תאמינו או לא, נוצחה מלחמת העולם השנייה.
אנחנו נמצאים בספרייה המשוחזרת של "בלצ'לי פארק".
כאן בחדר הזה, בבלגן הזה, על שולחנות מאולתרים,
על שולחנות מטבח, אפילו על הרצפה,
ניסו מדעניות ומדענים בריטיים ניסיונות נואשים
לפצח את הקוד של מכונת ההצפנה הגרמנית, ה"אניגמה".
במונחים של המדע בתקופה ההיא, הזמן הדרוש לפיצוח קוד כזה הוא...
כל שנות קיומו של היקום ועוד קצת.
אלא שאז נכנס לתמונה מתמטיקאי צעיר בשם אלן טיורינג
וניצח את המלחמה בעצמו.
אלן מתיסון טיורינג, מתמטיקאי בריטי יליד 1912,
נחשב בעיני רבים לאבי מדעי המחשב.
הוא המציא את "מכונת טיורינג"
שהיא בעצם אב טיפוס למחשב המודרני וגם את ה"בומב",
מכשיר שבאמצעותו התאפשר פיצוח ממוכן של קוד ה"אניגמה".
במבט מודרני לאחור, נראה שטיורינג ניחן בתסמונת אספרגר.
הוא לא כל כך הסתדר מבחינה חברתית,
נהג לקשור את ספל התה שלו לרדיאטור
כדי שלא ייאלץ לחלוק אותו עם אחרים,
ורכב על אופניים ל"בלצ'לי פארק" כשהוא חובש מסכת אב"כ.
לא כי חשש ממתקפה כימית גרמנית
אלא כי סבל מקדחת השחת.
אבל כמו צ'רצ'יל, הוא היה גאון. גאון שהציל את העולם.
אנחנו עוד נשוב לאלן טיורינג בהמשך. אבל קודם כול, חידה.
מן המפורסמות הוא שצ'רצ'יל אהב לאכול הכול,
חוץ מחזרזירים.
הוא גידל חזירים בצ'ארטוול והוא אמר עליהם:
"אני מאוד אוהב חזירים,
"כלבים מסתכלים עלינו מלמטה, חתולים מסתכלים עלינו מלמעלה,
"חזירים נוהגים בנו כשווים. הם מסתכלים עלינו בגובה העיניים".
ולכן הוא סירב לאכול חזרזירים. ברור שסנדוויץ' עם האם
הוא הסכים לאכול אבל בתנאי אחד.
איך צ'רצ'יל אהב לאכול את הסנדוויץ' שלו?
יודעים את התשובה?
שלחו אותה לכתובת האינטרנט
המופיעה בתחתית המרקע,
ואני מבטיח לכם,
בין הפותרים נכונה יוגרל פרס.
אבל אי אפשר לדבר על צ'רצ'יל בלי להתייחס למנהגי השתייה שלו.
אנחנו נמצאים ליד הכיסא שהוא הכי אהב בצ'ארטוול.
על הכיסא הזה הוא נהג לשבת בערוב ימיו,
כשכבר גורש ממשרת ראש הממשלה על ידי העם הבריטי.
לשבת ולחשוב על העבר, לחשוב על החיים.
ולשתות.
צ'רצ'יל לא האמין בקוקטיילים. הוא אמר: "אם אתה הולך להשתכר,
"תעשה את זה ממשהו ששווה את זה".
ועדיין יש קוקטייל אחד שנקרא "פאפאס קוקטייל" על ידי משפחתו
שהיה ה-קוקטייל של צ'רצ'יל. אותו הוא נהג לשתות
מבוקר עד ערב. איך מכינים את זה? פשוט.
לוקחים ויסקי.
אנחנו משתמשים ב"ג'וני ווקר, גולד לייבל".
צ'רצ'יל בטח השתמש ב"רד לייבל",
אבל אנחנו רוצים לכבודו משהו קצת יותר איכותי ויוקרתי.
ומרטיבים עם הוויסקי את התחתית של כוס.
ממש טיפ-טיפונת, ככה.
לזה מוסיפים מים עד למעלה.
הקוקטייל הזה שהוא ברמת ריכוז וטעם של "שטיפת פה"
היה המשקה החביב על צ'רצ'יל אותו הוא שתה כל היום
וממש לסיום אני חייב לתת לכם עוד ציטוט.
אומרים שפעם צ'רצ'יל נאם בפרלמנט
וניגשה אליו מישהי ואמרה:
"סר וינסטון צ'רצ'יל, איזו בושה. אתה לגמרי שיכור".
הוא הביט בה ואמר: "ואת, גברתי, מכוערת.
"אבל אני אקום מחר בבוקר פיכח.
"את תישארי מכוערת".
לכאן, לצ'ארטוול, נסוג צ'רצ'יל בסוף מלחמת העולם השנייה.
אחרי שהבריטים פחות או יותר, פיטרו אותו.
כן, בסופו של דבר ההיסטוריה לא הייתה נחמדה
אל האיש שכתב אותה.
צ'רצ'יל לא היה חף מטעויות.
להודו, למשל, הוא קרא "לא בדיוק מדינה",
הוא אמר שלקרוא להודו "אומה מאוחדת"
זה כמו לקרוא לקו המשווה "אומה מאוחדת".
ועל מהטמה גאנדי הוא נהג לומר,
"פאקיר עירום למחצה".
גם אל קלמנט אטלי, יורשו, הוא לא היה נדיב במיוחד.
הוא אמר: "קלמנט אטלי הוא איש צנוע מאוד,
"ויש לו את כל הסיבות הטובות לכך".
הוא גם אמר: "מכונית ריקה עצרה בחזית דאונינג 10,
"וקלמנט אטלי יצא ממנה".
ועדיין, איך אפשר שלא לאהוב ולהעריץ את האיש
שניצח את מלחמת העולם השנייה?
את האיש שאמר על משטר: "הטיעון החזק ביותר נגד דמוקרטיה
הוא שיחה בת חמש דקות עם הבוחר הממוצע".
את האיש שאמר על מוסר:
"לפעמים זה לא מספיק לעשות את המקסימום שאתה יכול.
"לפעמים צריך פשוט לעשות את מה שצריך".
את האיש שאמר על נשים:
"אם יש שני דברים שאני שונא, זה בירה חמה ונשים קרות".
את האיש שאומרים שבסוף ארוחות הוא לא אהב לאכול מתוקים.
הוא אהב לאכול גבינת "סטילטון" אנגלית עם איזה אגס.
ואז לנקות את השולחן מהאוכל ויחד עם כלי אוכל,
עם דקנטרים, עם סכינים ומזלגות
לתאר את מהלך קרב "יוטלנד" הימי ממלחמת העולם הראשונה,
כשאת עשן התותחים הוא עושה עם אחד מתשעת הסיגרים היומיים שלו.
את האיש שאמר על אנשים כמוני:
"קריאת ספרי ציטוטים היא פעילות נהדרת
"לאנשים חסרי חינוך".
לסיום, הבטחתי לחזור אל סיפורו של אלן טיורינג,
מפצח קוד ה"אניגמה".
והנה אנחנו כאן במשרדו ב"בלצ'לי פארק"
כדי ללמוד שהאומה הבריטית יכולה להיות כפוית טובה
לא רק כלפי ראשי ממשלות
אלא גם כלפי מי שהציל אותה במלחמה.
ב-8 ביוני, 1954, נמצא אלן טיורינג מת בביתו על ידי המנקה.
סיבת המוות? התאבדות.
סיבת ההתאבדות?
הזרקת הורמונים נשיים בכפייה שנגזרה עליו על ידי בית משפט
כטיפול להומוסקסואליות שלו.
בשנות החמישים באנגליה
זה היה או לקבל הורמונים נשיים
או לשבת בבית כלא.
בשנת 2009 התנצל ראש הממשלה
גורדון בראון על האופן המחפיר
שבו נהגה בריטניה באלן טיורינג.
גרמה לו לאכול תפוח טבול בציאניד
ולהתאבד.
כן, כן. אין כמו הבריטים.
חמודים.
תמלול: נטע ירקוני
ייעוץ לשון לכתוביות: מיה בסטר-קינן
הפקת כתוביות: אולפני אלרום