תורת המשחקים - מרוצי אופניים
שלום לכם וברוכים הבאים לעוד פרק בסדרה "תורת המשחקים",
שבה אנחנו מתחקים אחר מקורותיהם של המשחקים
וענפי הספורט בעולם כולו.
והפעם ספורט שנראה שהיה כאן תמיד,
אבל כולו דנדש בן 150 שנים, חדש מהניילונים.
הספורט הזה התחיל כאן, בפריז.
האירוע החשוב ביותר שלו מסתיים מדי שנה כאן, בפריז,
ועל הדרך הוא שינה את העולם השלישי,
שינה את מראה הערים שלנו
ואפילו שינה את הדרך שבה גבר במשבר גיל הארבעים מתלבש.
מוכנים?
אופניים.
נהוג לחשוב שאופניים היו כאן תמיד.
אין דבר הפוך יותר מהמציאות.
אופניים זו המצאה מאוחרת.
אמנם בסין יש חצי מיליארד זוגות אופניים,
אמנם בהולנד, כפי שהחניון הזה מעיד,
כל שבעה מתוך שמונה אזרחים מחזיקים בבעלותם זוג אופניים,
פחות או יותר 85 אחוז מהאזרחים,
ועדיין, אופניים הומצאו רק בתחילת המאה ה-19,
ולא בלי בעיות.
עד אז כדי לסחוב השתמשו במריצה,
כדי לנסוע - בכרכרה.
כן, אופניים זרחו בחיינו מאוחר מאוד.
ולא שהיה פשוט.
אנחנו בחזרה באנגליה, איפה שרוב ההיסטוריה של האופניים התרחשה.
ב-1870 המצאה מהפכנית: הפדלים.
אבל עדיין, אפילו עם פדלים אופניים היו כלי רכב שובר עצמות,
ולכן קראו להם בונשייקרס, "מטלטלי עצמות".
אחר כך מגיעה ההמצאה של הפני פרת'ינג,
האופניים המצחיקים שאנחנו מכירים
עם גלגל אחד ענק, זה המטבע של הפני,
וגלגל אחד זעיר, זה המטבע של הפרת'ינג.
האופניים האלה קיימים עד היום.
בואו ננסה לראות אם אפשר לרכוב עליהם.
שלום לניל לוטון. אתה עדיין רוכב על פני פרת'ינג?
אני יודע, זה מיושן קצת,
אבל התעורר עניין מחודש
באופניים האלה בעולם המודרני.
אבל אלה אופניים חדשים, נכון? הם לא עתיקים.
הם יוצרו לאחרונה.
זה דגם מרוצים חדש של הפני פרת'ינג העתיקים.
יש לו גלגל גדול וגלגל קטן
משום שההילוכים ושרשרת האופניים טרם הומצאו.
לכן הגלגל המקובע היה המצאה חשובה.
כשמחברים פדלים לגלגל גדול יותר, אפשר לנסוע מהר יותר.
לכן הגלגל העיקרי הלך וגדל, והגלגל השני קטן ושימש לייצוב.
איזה מין אנשים רוכבים על פני פרת'ינג?
יש קהילה קטנה ברחבי העולם של חובבי פני פרת'ינג.
אנחנו מונים כמאה-מאתיים אנשים.
ואני חבר במועדון בבריטניה בשם "מועדון הפני פרת'ינג".
אנחנו קבוצה קטנה, שלושים אנשים,
ואנחנו מתאמנים, רוכבים ועורכים מרוצים על פני פרת'ינג.
אנחנו אפילו משחקים, תאמין או לא, פני פרת'ינג פולו.
לפי תמונות שראיתי, במאה ה-19 אפילו נשים רכבו על פני פרת'ינג,
כשהן לובשות שמלה. -זה קשה מאוד.
אני מאמין שבמבט לאחור, בעיקר גברים רכבו עליהם.
ויותר מכך, בעיקר גברים אמידים, משום שאלה היו אופניים יקרים.
במונחים של היום, הם שקולים לבנטלי או לרולס רויס.
מה החלק הקשה ביותר ברכיבה על אופניים כאלה?
לשמור על שיווי משקל? לעלות עליהם? לרדת מהם?
החלק המאתגר ביותר הוא העלייה לאופניים והירידה מהם.
במודל ה-54 אינץ' יש שתי רגליות קטנות.
קוטרו של הגלגל הגדול 54 אינץ', לכן כשאתה יושב למעלה,
אתה גבוה מאוד בשמים.
כאילו אתה רוכב על סוס קטן. -בדיוק.
כבר קרו לך תאונות על הפני פרת'ינג?
נפלתי פעמים רבות. -באמת? -כן.
אנחנו רוצים שתשמור על עצמך ותרכב לעבר השקיעה.
אבל בואו נחזור לעיקר.
אנחנו נמצאים בצרפת, כמובן, בפריז, בפארק סן קלו,
שנחשב לאחד הפארקים היפים ביותר בעולם.
למה אנחנו נמצאים כאן?
ראשית, משום שעל המדרגות שמאחוריי
הילכה וייבבה שינייד אוקונור
כשעוד הייתה קצת פחות פוסטמה ושרה את "נת'ינג קומפרס טו יו".
שנית, בגלל שהפרוסים הפגיזו מכאן, מהפארק הזה,
את פריז ב-1870.
ושלישית, משום שכאן ב-31 במאי 1868
נערך מרוץ האופניים הראשון בהיסטוריה.
הרוכבים דהרו על פני קצת יותר מקילומטר,
ועם המזל של הצרפתים, מי ניצח?
אנגלי על אופניים שעשויים מעץ עם גלגלי מתכת.
היום זה כבר הרבה יותר מודרני.
שלום לגיא שגיב, אלוף ישראל באופני כביש
וגם רוכב בסייקלינג אקדמי.
כבוד גדול. -אמת. תודה.
ואני רוצה לשאול אותך, כמה הקרבה יש בזה,
בלהקים קבוצה כזו? מה גודל ההישג?
קודם כול, זו באמת פעם ראשונה
שדבר כזה קורה בארץ,
שקבוצה ישראלית מתחרה
ברמות הכי גבוהות.
העבודה שלנו היא בעיקר לרכוב מהר. -כן.
אז זה החלק האמנם קשה, אבל פחות מסובך,
כי אנחנו, יש לנו משימה אחת.
לקבוצה, למנהלים ולסגל יש את העבודה הבאמת קשה,
גם לבחור את המרוצים,
גם לגרום למארגנים של המרוצים להזמין אותנו.
אנחנו 15 רוכבים בקבוצה ועוד משהו כמו עשרה אנשי צוות.
כמה כסף צריך כדי להגיע לתחרויות הגדולות באמת?
כשאומרים "גדולות", תלוי לאן מכוונים.
אם משהו כמו לטור דה פרנס ולתחרויות באמת הכי הכי גדולות,
צריך מיליונים של יורואים.
באמת, זה תקציבים שאנחנו עוד לא שם.
אבל גם עם כמה מיליונים בודדים אפשר להגיע לתחרויות מאוד טובות,
כמו שאנחנו עושים כרגע.
למה זה כל כך יקר?
יש משכורות לרוכבים ומשכורות לאנשי הצוות
ורכבים ומלונות בכל העולם, טיסות. זה לא נגמר.
תראה, אני מנוסה כבר באופניים. אני יודע שצריך ציוד מיוחד,
אופניים משובחים, קסדה אווירודינמית,
המכנסיים האלה שמועכים לך את ה...
אבל גם צריך לגלח את הרגליים?
כן, לגמרי. -למה?
אחרי כל תחרות אנחנו מקבלים מסאז',
אז זה לא נעים לעסות רגליים עם שערות על הרגליים.
דבר שני זה הפציעות.
כשאתה מתגרד על הכביש במהירות גבוהה, לא עלינו,
מה שקורה, השערות מקבלות את החיידקים,
והזיהום נשאר בעצם יותר זמן.
והדבר האחרון זה האסתטיקה, שזה נראה יותר טוב.
לא פחות חשוב. -לגמרי.
לסיום, אדון שגיב, מתי אני רואה אותך
שותה שמפניה בשאנז אליזה בספרינט האחרון?
בעזרת השם, עוד כמה שנים.
אדון שגיב, החלה הספירה לאחור. -תודה רבה. -תודה.
וזה, גבירותיי ורבותיי, איך שאתם צריכים להתלבש
כדי להיראות כמו רוכבי אופניים מקצועניים.
אני אתן לכם את הפירוט מלמטה למעלה.
נעליים מיוחדות,
מכנסיים צמודים שחבל לכם על הזמן,
חולצה מבד שדוחה רוח,
כפפות של מקצוענים
וקסדה שנראית רגילה, אבל יש לה פטנט. שופופו.
יש לי משקפי שמש.
עכשיו, אני רוצה להגיד לכם דבר אחד,
לכל הגברים במשבר גיל הארבעים שהופכים להיות רוכבי אופניים:
המכנסיים האלה, מה יש בהם?
יש בהם מישהו למטה שצועק: "הצילו, הצילו, תוציאו אותי!
"אין לי חמצן, תוציאו אותי מפה, אני לא נושם!"
אל תלבשו את זה.
זה לא מחמיא לכם.
תרשו לי להניח
שאני לא אפתיע אתכם
אם אני אומר לכם
שהתחרות הכי חשובה בתחום הזה
היא הטור דה פרנס בצרפת.
כבר משנת 1903 מדי שנה כל העולם נושא עיניים
אל צרפת, אל התחרות הזו.
מה שאתם אולי לא יודעים זה שהתחרות מורכבת ממקטעים.
יש שטוחים, יש הרריים נורא קשים בפירנאים ובאלפים
ויש ספרינטים.
מפתיע לגלות שכשגומרים מקטע,
יכול להיות שהחבר'ה עולים על אוטובוסים,
עולים על מטוסים ונוסעים לצד השני של צרפת, למקטע הבא.
בסופו של דבר התחרות, שכרגע מוזנקת כאן מאחוריי,
מסתיימת בשאנז אליזה בפריז.
תראו את הקרנבל הזה שמשתולל מאחוריי.
אם חשבתם שהטור דה פרנס הוא תחרות אופניים, אתם טועים.
מדובר במוצר פרימיום של משרד התיירות הצרפתי.
הקרקס הנודד הזה עובר על פני צרפת במשך 21 יום,
כל פעם בעיר אחרת,
ויש לו סכין גילוח רשמי, מוביל רשמי, מים רשמיים,
יין רשמי, קפה רשמי, סופרמרקט רשמי.
הכול-הכול רשמי, עם עגלות ושיווק.
חוץ מזה גם רוכבים על אופניים.
אבל האמת היא שאי אפשר לדבר על כל כך הרבה שמחה
בלי לדבר גם על המלך המוכתר והמודח של הטור דה פרנס
לאנס ארמסטרונג.
בשנת 2012 החליטה הרשות האמריקאית
לפיקוח על שימוש בסמים בספורט
להרשיע את לאנס ארמסטרונג בשימוש אסור בסמים
ולכן לשלול ממנו את כל תאריו החל מאוגוסט 1998.
וכך נותר הטור דה פרנס ללא זוכה בשנים 1999 עד 2005,
שהיו שנות הזוהר של האליל הזה לאנס ארמסטרונג.
האליל הרמאי.
אגב, גם בלי סמים האיש היה בעל יכולות פנומנליות.
בבדיקה הוכח שלבו גדול בשלושים אחוז
מלבו של בן תמותה רגיל.
שלום למולי אפשטיין, פיזיולוג ממכון וינגייט.
תודה רבה שאתה איתנו. -שלום וברכה, גיל.
אנחנו מדברים כרגע על סמים וספורט.
כולנו זוכרים את הספורטאיות המזרח-גרמניות הענקיות,
אחר כך הטראומה של לאנס ארמסטרונג מתוודה,
פושע, מכה על חטא.
איפה הספורט עומד כיום מבחינת היחס לסמים?
אנחנו היום במצב שהספורטאים
הרבה יותר מתוחכמים,
המעבדות הרבה יותר מתוחכמות.
רשויות האכיפה מגבירות את הפיקוח,
ונשארים פחות או יותר עם אותו אחוז שנתפסים,
משהו כמו בין אחוז אחד לשניים,
ותמיד יש פה את המשחק הזה של חתול ועכבר.
הספורטאים מקדימים בצעד אחד את כל מי שמנסה לרדוף אחריהם,
והמאבק הזה ימשיך כנראה גם בעתיד.
וזה תמיד מתוך כוונה לרמות,
או שאולי לפעמים פשוט לא יודעים מה החומרים האלה עושים?
קודם כול, החומרים האלה ברובם אלה תרופות,
תרופות שניתנות לאנשים חולים,
והמדענים או הספורטאים למדו לקחת את האפקטים,
את התוצא של התרופות האלה,
ולנסות להעצים ולהגביר את היכולות הגופניות.
ההגדרה מה חומר מותר, מה חומר אסור,
יש לה שלושה פרמטרים מאוד מאוד ברורים. -מהם?
אחד מהם זה כמובן שיפור ביכולות הגופניות באופן מובהק.
הפרמטר השני זה שיש כאן סכנה בריאותית,
אם הספורטאי ישתמש בצורה לא נכונה. מדובר בתרופות.
והדבר השלישי, עניין של חוסר אתיות,
פגיעה ברוח הספורט,
יצירה של יתרון בעצם של הספורטאי על פני עמיתו
שנמצא במקומות אולי פחות משופעים בכספים ובידע.
במבט היסטורי שלך כפיזיולוג ספורט,
מהו הענף שהכי טבול בסמים?
יש שלושה ענפים כאלה.
אחד זה האופניים, שתיים זה האתלטיקה,
שלוש, הרמת משקולות.
כחובב ספורט מושבע, בסיפור של לאנס ארמסטרונג,
כשפתאום התברר שהכול היה שקר, הרגשת מרומה?
לא הופתעתי. זה היה די שקוף, די ברור.
כאחד שבאמת מתעסק בעניין הזה,
וקראתי המון דברים לאורך ההיסטוריה,
ומכיר את מה שקורה היום, ממש לא הפתיע,
כמו גם מריון ג'ונס
או כמו גם המחשבה שלי לגבי ספורטאים אחרים.
העניין הוא, אתה יודע, זה שבר מאוד גדול באמת לחובבי הענף,
בייחוד שאצלו לא תפסו אותו.
זאת אומרת, בעצם הוא הופלל על פי חקירה פדרלית,
על פי עדויות בבית משפט,
וכל הסאגה הזאת יצרה באמת סירחון די גדול.
מיאוס. -מיאוס, כן.
מולי אפשטיין, רק בשמחות.
תודה רבה. -בבקשה.
טוב, אבל תשמעו, למה להיות כזה פוץ?
למה להרוס חגיגות?
תראו אותי. אני נמצא ליד שער הניצחון,
עוד מעט יהיה כאן הסיום של הטור דה פרנס.
הרוכבים יגיעו לכאן לשבעה סיבובים אחרונים במרוץ,
אחרי שהם שתו שמפניה על האופניים תוך כדי רכיבה.
לא סבבוש?
אתם יודעים מה? לא סבבוש.
עם כל החיבה לספורט, יש במרוצי אופניים, מרוצי מכוניות,
שלא לדבר על כדורגל, יחס מחפיר לשמפניה.
תמיד הורסים אותה בסוף המשחק.
ואם אנחנו כבר בצרפת, אני רוצה לתת לכם
חמש עובדות על שמפניה וחמש עובדות על מרוצי אופניים,
לסירוגין, שתחכימו קצת. הולך?
הולך.
שלושת מרוצי האופניים החשובים ביותר בעולם
הם הוואלטה בספרד, הג'ירו באיטליה,
וכמובן, הטור דה פרנס בצרפת.
הביטו בבקבוק השמפניה שלי.
כשהוא בטמפרטורת החדר, כמה בועות יש בו?
5,000? 50 אלף? 500 אלף?
קרוב ל-50 מיליון בועות.
המובילים במצטבר במרוץ לובשים חולצה צהובה בצרפת,
חולצה ורודה באיטליה,
ובספרד חולצה אדומה.
לא רק ספורטאים משחיתים שמפניה,
גם כוכבות קולנוע.
מרילין מונרו מילאה אמבטיה ב-350 בקבוקי שמפניה
והתרחצה בה.
במקור מרוצי האופניים היו הספורט של כורי הפחם,
כי זה מבחן הסיבולת האולטימטיבי.
במהלך השנים קוצר אורך מסלול הטור דה פרנס
בלא פחות מ-40 אחוז.
לחץ האוויר בבקבוק שמפניה
הוא פי שלושה מלחץ האוויר בצמיג רכב.
באולטרה מרוץ אופניים, כמו הטור דה פרנס
או הג'ירו או הוואלטה,
רוכב שורף בממוצע לפחות 6,000 קלוריות ביום.
הדיאטה האולטימטיבית.
בשנות ה-20 של המאה הקודמת
נהוג היה שהרוכבים עישנו סיגר או סיגריה
רגע לפני קטע של עלייה במרוץ האופניים,
כדי לתת להם קצת חמצן.
אני בחור צנוע, אני שותה שמפניה פשוטה,
אבל רוצים שמפניה יקרה? בבקשה.
במלון ריץ קרלטון במוסקבה
מגישים בקבוקי שמפניה של היידסיק מ-1907,
שטבעו יחד עם הספינה שהובילה אותם לרוסיה
מול חופי פינלנד.
שבעים שנה מאוחר יותר הם נמשו מן הים,
וכיום בקבוק כזה מוגש תמורת המחיר הצנוע
של 275 אלף דולר.
במאה ה-19 ג'נטלמנים בריטים, כמוני,
נהגו לצחצח את מגפיהם בשמפניה.
חבר'ה, תכף מפנים את השאנז אליזה,
המרוץ עומד להגיע לכאן.
אתם יודעים מה? בואו תראו איך ספורטאים אמיתיים
הורסים שמפניה.
הטור דה פרנס נגמר, השמפניה הושפרצה כמים,
וזה הזמן לקפיצה קטנה לגנט, להצצונת אל העתיד.
איך מסיימים פרק כזה?
תראו, אופניים זה כזה פלא.
המצאה רק בת 300 שנים,
וכל כך גאונית שכמעט לא שינינו אותה בזמן הזה.
טעות. אתם יודעים מה יש באופניים שלי? אלה אופני העתיד.
מאחורה יש לי מנוע סילון.
אם אני מאיץ מספיק, אני עובר את מהירות הקול.
עד כאן פרק מרוצי האופניים שלנו, ועכשיו משהו שונה לגמרי.
רגע לפני סיום תנו לי לספר לכם כמה דברים שאולי לא ידעתם
על אולי האצטדיון המפורסם ביותר בהיסטוריה,
זירת הקרבות הגדולה, הקולוסאום ברומא.
הוא נבנה במשך עשר שנים בלבד. תחשבו על הרכבת הקלה.
עשר שנים בלבד, בין שנת שבעים לשמונים לספירה,
מיד אחרי מותו של נרון קיסר,
על מה שפעם היה הבריכה הקיסרית של נרון
ולצד פסל אדיר של נרון קיסר בגובה ארבעים מטרים.
הפסל חרב אחר כך. הקולוסאום איתנו.
הוא יכול היה להכיל בין 40 ל-50 אלף צופים,
שבאו בלי כרטיסים ללחם ושעשועים.
הבמה שלו הכילה עוד שתי קומות מלמטה,
ובשתי הקומות האלה שמונים פתחים
שדרכם שיגרו אל הבמה, אל הגלדיאטורים המסכנים,
כל מיני סוגים של חיות ששמרו מתחת.
כמובן, אריות, ברדלסים, נמרים,
אבל גם צבועים, חזירי בר, נחשים,
ואם יש מזל, היפופוטם.
מאיפה היה הכסף לבנות את כל זה?
מהכסף שלקחו מיהודה השבויה, מהביזה של בית המקדש שלנו.
כמה אנשים נהרגו בקולוסאום?
לא פחות מ-700 אלף לוחמים.
כיף לא היה כאן.
תכתוב: מורן פרידמן
ייעוץ לשון לכתוביות: מיה בסטר קינן
הפקת כתוביות: אולפני אלרום
