העולם עצוב אז צוחקים - זהו זה חלק א'
גבירותיי ורבותיי, יהונתן גפן.
"זהו זה ולא אחרת מים סוף עד ים כינרת.
"בקיבוץ, בכפר... אתם יודעים מה? גם בקרת.
"זהו זה ולא אחרת".
"כשאת בוכה את לא יפה
"את לא יפה
די לך, הו די לך, ילדה".
היום הוא לא יום חמישי, והשעה היא לא 16:00,
והשנה היא לא 1990, אבל בואו ניתן פה כבוד ל"זהו זה".
ונדבר עם הליצנים לפני שהם יהיו קשישים.
"אל תהיה הוזה, אל תהיה כזה
"קום וצא מזה, קום וזהו זה..."
זה תענוג שאין כדוגמתו.
אין עריכה, אין כלום.
כל מה שאתה עושה...
זו קומדיה בשידור חי
עם חבר'ה שהם מוכשרים,
ולא מפריעים אחד לשני. -מסיבה.
כל יום חמישי ללכת למסיבה.
אמרו בצה"ל שב-16:00 ביום חמישי מפסיקים את האימונים,
והחיילים הולכים לראות "זהו זה".
איך גידי אמר לי פעם? "היינו לא רעים ובשביל 400 שקל".
אני שמח לדווח שמבצע "זהו זה" מתבצע תוך אחווה,
שיתוף פעולה יוצא מן הכלל, פרגון וסחבקיות הדדית.
עד 1978 הטלוויזיה החינוכית הייתה מאוד חינוכית.
עד שבבוקר אחד נולד איזה רעיון שאולי אחרי יום מפרך
של תושב"ע, חשבון ואנגלית, אפשר גם לדבר שטויות לא חינוכיות
בטלוויזיה החינוכית.
שלום לכל הצופים שלנו, מה שלומכם באמת?
הי, אתם שם. מה שלומכם? -אתה צריך להבין,
זה טלוויזיה, יש רק הערוץ הראשון, וחינוכית משדרת בבוקר.
אז קראו לזה הטלוויזיה הלימודית. -אז זה היה פשוט מורות.
הטלוויזיה החינוכית. באו לחנך נוער.
בחשבון, בגאוגרפיה, במוזיקה, במתמטיקה.
רוצה לבוא. מבטיח.
כמה חודשים לקראת קיץ 1978,
הוחלט בטלוויזיה החינוכית
שצריך לעשות משהו שונה.
הייתה עורכת ומפיקה
שקראו לה רישה טירמן,
והיא הגתה את זה ככה... אמרה:
"מגזין אינטראקטיבי שיגישו אותו כל מיני אנשים".
יום אחד מצלצלת אליי מישהי
עם מבטא פולני שנשמע כ"כ פולני,
הייתי בטוח שטוביה מחקה מישהו.
"שלום, מדברת רישה..." סגרתי. אמרתי, "טוביה, די", סגרתי.
אחרי שלוש פעמים היא באה לירושלים,
פגשה את ב. מיכאל ואותי ואמרה:
"יש לה איזה תוכנית לעשות של שידור חי"...
אמרתי לך? בדיוק בזמן. -ואו, איך התגעגענו אליכם. -בשעה טובה.
המשימה הראשונה של יוצרי התוכנית היא למצוא מגישים.
הם מחפשים אותם בחוגי התאטרון והבידור.
מה אתה עושה פה? -מה אתה עושה פה?
מה אתה עושה פה? -אתה מבין שהיית ולא היית צריך להיות פה?
אתה לא היית צריך להיות פה. -מי אלה?
הליהוק היה מעניין. אני, במקביל לעבודה שלי בטלוויזיה,
למדתי באוניברסיטת תל אביב תאטרון.
והייתה לי סצנה עם בראבא. הוא היה איזה מין רופא מטורף כזה,
ופשוט כל פעם שעשינו חזרות, הוא השכיב אותי על הרצפה.
פשוט השכיב אותי. לא, לא יכולתי לעמוד בזה.
האם אנחנו לפני רגע היסטורי? -מוטה, אנו מן ההיסטוריה לנצח.
מה זה? מה זה? -גזוז!
גזוז! המצאת ברגע זה את הגזוז!
ואמרתי לו, תקשיב, בוא, מעבר לכביש
אנחנו עושים עכשיו אודישנים
לתכנית חדשה שתהיה בקיץ, "זהו זה",
מה דעתך על לבוא? אמרתי את זה לבראבא, אמרתי למוני.
הייתי שחקן צעיר בתאטרון עירוני חיפה.
ואז קיבלתי טלפון לבוא לעשות אודישן.
אני רואה, פוגש שם את בראבא, ואת דליק ווליניץ.
זה לא כמו היום, צריך להבין.
זה לא מגיע אליך בווטסאפ, ולא...
זה... בשמועות הגיעו אודישנים,
וחצי מדינה הלכה לאודישנים האלה.
אנחנו היינו הרי שובבים כאלה,
וזה היה חינני.
ישר אמרו לנו, "התקבלתם".
לא ידענו אפילו למה התקבלנו.
אנחנו מתחילים באופן חגיגי את תוכנית "זהו זה", ואת הקיץ.
מזל טוב! -אני זוכר שיחה שהייתה לי עם רישה,
שהיא אמרה: "מה, אבל צריך להביא
"אנשים מפורסמים,
"אנחנו מתחילים תוכנית.
"צריכים להביא מגישים מפורסמים
"שיתחילו לראות את התוכנית".
אמרתי לה: "רישה, אל תדאגי.
"החבר'ה האלה, אנחנו נעשה אותם שש פעמים בשבוע,
"הם לא יוכלו לעבור את הכביש בעוד שבוע".
מיד אחרי שבוע פתאום קלטתי
שאנשים מתחילים להסתכל עליי ברחוב, בעיקר ילדים.
הייתי היהודה לוי והנינט טייב... זאת אומרת, היינו, אתה יודע,
הכוכבים של ילדים.
פתאום התחילו לצעוק לי ברמזורים כל מיני דברים מוזרים.
צעקו לי: "תגיד, טוליפ, מה עם הכלב?"
עכשיו רק שתבין את... לאן אנשים הולכים.
טוליפ היה הכלב של דליק. עכשיו הכלליות, הכלליות.
"טוליפ, מה עם הכלב?"
אני זוכר שקיבלתי גם את המכתב הראשון ב"זהו זה",
וכולם היו אחוזי קנאה מסביב. ופתחנו ברעד את המכתב,
והיה איזה... המכתב היה:
"דליק חמוד, אתה יכול לתת לי את הטלפון של איקי לוי?"
איקי לוי היה המתופף.
ואז אמרו בסוף העונה הראשונה, אני זוכר...
בואו נעשה תוכנית בגני התערוכה.
ואמרו, מה? מה בגני התערוכה? זה...
"זהו זה" זה תוכנית קטנה לילדים,
בחדר קטן. מה פתאום? מי יבוא?
שלום לכולם. איזה יופי, יא-אללה, אני לא מאמין מה שאני רואה.
תראו כמה אנשים הגיעו הנה, לפארק הירקון.
הגיעו 100 אלף איש, עכשיו זה היה מבהיל.
אנחנו לא הבנו את המושג, ונורא כעסתי.
ואז יצא פעם ראשונה הסוס... אני זוכר את... אז היה איחודים,
שושנה דמארי ויפה ירקוני. יצא לי...
איזה מין מחאה, אות של מחאה כזה.
כי מה זה השטות הזאת? גלי עטרי וירדנה ארזי.
גלי עטרי ומני בגר-גר-גר-גר...
עכשיו, מוני וגידי ממש במצוקה, הם אומרים, "משהו קרה לו, הוא..."
"זהו זה ולא אחרת..."
את שיר הנושא של "זהו זה", כתב אהוד מנור.
וכל הצופים שרים את השיר הזה, "מים סוף ועד כנרת...",
למרות שלא כולם יודעים מה זה בדיוק קרת.
"בקיבוץ, בכפר, בקרת, זהו זה."
דרך אגב אני יודע שהיה ויכוח על זה, מי המציא את השם זהו זה,
לפי דעתי אהוד מנור, שכתב את השיר ואמר, "זהו זה ולא אחרת"
משם נגזר השם זהו זה.
"אל תהיה הוזה..."
בהמשך, כל השנים היו עורכים את זה, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
"באוויר הזה שאף מלוא חזה..."
את השורה האחרונה, עם המילים: "סוף המחזה..."
יש את הצילום הזה של האצבעות שמכבות את הנר,
זה דבר שנשאר.
"ולא אחרת - זהו זה."
שנה אחרי ש"זהו זה" עולה לאוויר,
מצטרף לעסק זמר ושחקן מוכר ואהוב,
הרבה שנים לפני שהוא שיחק בבזק. הוא מגיע רק עם ניסיון קצר,
אבל הוא לא יעזוב. גבירותיי ורבותיי, קבלו את גידי גוב.
טוב, יש פה פלסטר,
בואו נדבר על הפלסטר הזה.
אתה יודע, בוא...
נפתור את הבעיה הזאת.
אתה יכול לראיין אותי, וזה, חצי שעה...
ובעצם, מה שמעניין את הצופה זה: מה זה הפלסטר הזה? מה קרה לו?
מה שקרה לי זה שהחתולה שלי, לולי, היא שרטה אותי.
עכשיו זה לא שאני שונא אותה. מצד שני,
כאילו אם היא הייתה נעלמת... -אז? -איך אני אגיד לך? לא הייתה שבעה.
לא הייתה שבעה. -עם כל הכבוד לחתולה שלך,
יש לי גם כמה שאלות על "זהו זה". מתי התקבלת למשפחת "זהו זה"?
אני לא זוכר את השנה, אבל הייתי צעיר.
עשו בחינות ל"זהו זה", אמרו לי, "תבוא".
באתי. התקבלתי. מקימים, רישה טירמן, מגזין חדש לנוער.
אתה מוכן? -כן, כן. -טוב, אז איפה אנחנו יושבים? שם? פה? איפה?
אני לא יודע, אין לי מושג. -אני זוכר דווקא את האודישן של גידי.
כי אנחנו באנו כזה
משיטה של תאטרון, כאילו...
להיות בסדר, לקרוא את הטקסט,
להיות בסדר...
שלום, ילדים, מה שלומכם? ובא גידי, בכלל...
היה לו כבר משהו אמריקאי בהוויה של הפלרטוט עם המצלמה.
שלום לכם, מה שלומכם? וזה וזה וזה...
אתה רואה, מוני? כולם מטיילים, כולם עושים חיים.
רק אנחנו תקועים פה בתל אביב. -ממש מצא חן בעיניי.
הייתי... אני זוכר שהייתי בגזוז.
"ודוב שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה..."
בגלל זה, אחרי שקיבלו אותי לא באתי.
על זה התלבטתי שנה, ואחרי זה אמרתי: "פאק איט",
והגעתי לטלוויזיה, ל"זהו זה".
ספורט זה טוב, זה מפתח את הגוף, עושה שרירים.
באותה שנייה, בשידור החי, לשמחתי, שזה היה... -כן.
הבנתי שהטלוויזיה ואני חברים טובים.
התאהבתי מיד, מיד התאהבתי.
כולנו לעמוד 3.
שירונים בעמוד 3, קדימה. כולם מוכנים?
"זמר זמר לך... -זמר זמר לך!
"זמר לך... -זמר לך!
"מכורתי. -מכורתי."
את הפינות ב"זהו זה"
הגישו לאורך השנים כמה מהשחקנים הגדולים ביותר.
"ונזכור את כולם"...
רבקה מיכאלי. -הלו? הלו? גברת תשובה, שלום לך...
תיקי דיין. -עשרים פעם אמרתי לך... -ספי ריבלין.
ופופטיץ, הפקיד המשועמם.
וגם יואב קוטנר, שחשף באומץ את הקומפקט דיסק לעולם.
הדבר הקטנצ'יק הזה שאנחנו רואים פה, בעצם תקליט העתיד,
העתיד הקרוב מאוד.
לשם השוואה, תראו את הגודל של אלבום רגיל.
התקליט הזה נקרא קומפקט דיסק, התקליט הקומפקטי.
הראיתי קליפים. קראו לזה בהתחלה סרטוני פופ.
זו פעם ראשונה שראו איך נראה, אני יודע? דיוויד בואי. כי בארץ,
אלא אם כן קנית את התקליט
וראית אותו על העטיפה... -כן.
לא ראו אותו כל כך.
עוד לא היה אם-טי-וי, עוד לא היה...
עוד לא היו דברים כאלה. -כן.
הרי זה התחיל כתוכנית של פינות
עם הנחייה של חצאי דקות.
הפינות היו הצדקה חינוכית לכל העסק.
האם אתם יודעים בבית שם מהו... הפרט? -שום פרט.
פינת הלשון, פינת הקולנוע,
פינת התאטרון.
קוטנר, תשובה, ספי,
וככה כל מיני פינות...
וקולנוע ועוד... גידי אורשר, היה עושה פינת קולנוע, כן.
סרט שמביא לנו את הדמיון והמציאות ביחד.
נחמד כזה, שידברו ויגיד: אה, מה שלומך יהונתן?
אני בסדר וזה... אז שמעת, ואתה יודע איך אומרים באנגלית זה? כן.
אז בוא נעבור ל... משהו כזה.
כמדי שבוע באולפן חמש, ענת תשובה בפינתה
"אבן נגולה מעל לבי".
"הגברת תשובה" זו פינה שנכתבה על ידי עדה שמש.
הרעיון היה לשאול שאלה מדעית,
בעצם תופעה שקיימת, כן או לא?
והמאזין מצלצל והייתי עושה את שתי הדמויות.
התרומה שלי לפינה הזאת הייתה מאוד חשובה.
אחת, בזה שאמרתי שאני אהיה, אחת, ברדיו עם אוזניות.
אני מעבירה אתכם לשידור, בבקשה. הלו? הלו, הלו, הלו?
יש לי בעיה. כשמתחיל קיץ, הכול היה כשורה עד עכשיו,
בוס היה מאוד מרוצה. מתחיל קיץ, רוצים קוביות קרח בתוך המשקה.
נו, אז הכוס מתמלאה ומתחיל טפטוף.
ואצלי יש פחד טפטוף משהו נורא.
בסיום שיגיד, שהוא ישאל עוד שאלה ואני אגיד: "בפעם הבאה,
"בפעם הבאה". וזה היה מאוד חשוב, הפתיח והסגיר הזה.
אם רוצים לשים אטריות בתוך המרק מה עושים אז? -בפעם הבאה.
בפעם הבאה. בפעם הבאה...
שלום... -את ההצלחה הגדולה של "זהו זה" אפשר למדוד בכל שבוע,
ברגע שנפתחים קווי הטלפון העמוסים מאוד.
שמך לא קלטתי? -המרכזייה קורסת מול אלפי המתקשרים לתוכנית,
שחולמים על זכייה בחולצה יוקרתית,
ואם ירצה השם אולי גם בתקליט.
שלום. מה היא תשובתך, בן אהרון אביטל?
ספי ריבלין אמר, במקום להגיד "כאשר" הוא אמר "מתי".
נכון. בת כמה את? -14. -14. את זכית בחולצה ובתקליט.
צופים שהיו מתקשרים אליה היו זוכים גם בחולצה וגם בתקליט.
לא, תנסה לדמיין את גודל הפרסים. גם בחולצה וגם בתקליט.
האמת שזה סיפור הצלחה, אחרת אף אחד לא היה צופה בנו.
מה שמך שוב, לאה? לא, מה? -טלי... -טלי, סליחה.
לא, היום היו המון שיחות טלפון פשוט.
מהר מאוד, אחרי...
שתיים-שלוש תוכניות,
המרכזייה של רמת אביב קרסה.
פשוט טלפנו אלינו מהדואר,
שאז היה אחראי על הטלפונים,
לא היה עוד בזק אז, ואמרו: "אתם חייבים משהו לעשות".
"צלצלו ל-414155". איזה יופי.
מנחם זילברמן, הוא כל הזמן נדנד שצריך לחבר לזה מוזיקה.
ואכן בסוף בני נגרי
כתב את המשפט הזה במוזיקה,
וזה מאוד הצליח.
"4261..." חזה זקוף. -מה קרה? -"44..." תעמוד ישר.
"426144."
הדבר הכי חשוב שצריך שזה...
אם זה לא יהיה בתוכנית,
אז פה זה עלול זה...
שאני המצאתי את השיר של הטלפון.
"41..." יש לי את התווים בבית.
"4155..."
אני המצאתי את השיר הזה.
"426... זוכרים? 44. ויאצק 2, 4, 2... יאצקה יאצקה."
אחת הדמויות הכי אהובות בתולדות "זהו זה",
ואולי בתולדות הציונות כולה,
הוא יאצק המוטרף, שהפך כבר לסמל של פטריוט תזזיתי וטמבל
שמסתובב עם אקורדיון ודגל. ושואג בצהלה סוסית ובקול רם:
"חבר'ה, לא לדאוג לעולם. יאצק תמיד נופל וקם."
אני רוצה להעניק לך את אות השפם הבין-לאומי.
ואיך אומרים אצלנו? לא לדאוג לעולם, הגזר תמיד נופל... -וקם.
זה טוב!
הדמות של יאצק,
פחות או יותר הוא היה מופיע איתה
בכל מיני.
הוא היה יאנק, הוא היה כל מיני.
ובעצם מי שמכיר את בראבא טוב,
יודע שכל הדמויות האלה זה אבא שלו.
כן, כן. האמת שרוב הדמויות שאני עושה מבוססות על אבא שלי.
הוא באמת היה ליצן כזה.
שמח, עם מנצח, עם נובח.
אולה...
ואצל יאצק היה צריך תוך עשר דקות להמציא דמות.
הרי ככה זה עובד. -כן.
תוך עשר דקות צריך להמציא איזו
דמות חד פעמית.
אתה אומר, טוב תביאו את זה, תביאו את זה, תביאו את זה.
כי באמת אבי היה מין החלוץ הקלישאה הזו.
הוא היה שילוב של צ'ארלי צ'פלין, מיקי מאוס והיטלר.
מין איש כזה מצחיק וכועס, עם פולקה ביד.
אתה יודע, חמש בבוקר הוא היה מפליץ, כל השיכון היה באימה.
הו, אקורדיון, מה אתה רוצה עכשיו? אתה צמא?
אבל אתה רואה שאני מדבר כאן עם אנשים.
אז תעזוב אותי, תשב שם. לא? אז תשב פה.
הו, האקורדיון הזה נודניק. תשב פה, אנחנו נדבר אחר כך.
אתה זוכר שפעם כמעט נהרגת בעקבות יאצק?
במילואים בלבנון היינו, כן, עם "ערב חד פעמי".
ואני בדיוק אמרתי, חברל'ך, זה... בום יורים עלינו מכל הכיוונים,
ואני התחבאתי מאחורי האקורדיון, אתה מבין את האידיוט?
ובאמת איזה כדור החליק על הפה.
אתה יודע במובן מסוים, האקורדיון הציל את חיי.
לא מעט מנחים עברו ב"זהו זה" לאורך השנים,
ולא ממש הצליחו להשתלב.
ששון גבאי. -את, את קנית את הדירה שלנו.
מתי סרי. -אני נמצא ממש בפתח משרד ראש הממשלה.
משה איבגי. -ורק אני היחידי שלא הצליח אפילו להביא ילד אחד.
ואז, צופים וצופות, מגיע דובל'ה גליקמן, הליצן הנועז והגאון.
היא עקפה אותי, המניאקית.
והתוכנית ממריאה לגבהים חדשים, של צחוק פרוע שנוגע בשיגעון.
התחלתי ולכן אסיים.
אנו נמצאים בשלב הסופי של תחרות הגמר ב"מוח על האש",
שלב הידע הכללי.
אם אתה יודע את התשובה...
לשאלתי ענה.
או יותר נכון, אם אתה יודע את התשובה לשאלתי, ענה.
דובל'ה, איך בשנת 1985 אתה התגלגלת ל"זהו זה"?
אני חושב שלפני שנת 85',
אני חושב שזה היה 83', נדמה לי.
תחקירנית כותבת 85'. -אז היא יודעת.
מה שהתחקירנית אומרת... אני לא אתווכח עם תחקירנית,
בחיים לא אתווכח... -אני לא רוצה שתחקור אותה.
אבל האמת שבהתחלה, הייתי שם איזה שנה או שנתיים בשנת 78',
כבר הייתי שם.
מה?
אתה. -לא, לא, לא. עוד פעם. תסתובב, תסתובב, לא אני.
לא אני!
אתה! -לא, לא. -אבל אין פה אף אחד.
מה אני אעשה? מה אני אשם? זה לא אני.
תראה, דובל'ה, יש לי איתו רומן עוד מהתיכון.
אנחנו למדנו בתיכון האמנותי הראשון בארץ, "רננים" קראו לזה.
היינו מסתובבים עם איזה קופסה כזאת כאילו אני מצלם,
הוא עם איזה קופסה כאילו הוא מקליט.
"מהטלוויזיה הישראלית, מה דעתך על ששת המיגים?"
עכשיו אנשים היו נעצרים באיזו יראת קודש.
היינו עוצרים אוטובוסים. אתה יודע, אני לא יודע מאיפה...
תחנה מרכזית... אתה יודע, פתאום אוטובוסים לא נסעו,
הגיע מפקד משטרה ואמר: "סליחה ילדים, מה זה?"
אני אומר: "אני מבקש לא להפריע, יש לנו אישור מרוממה."
מי זה? מה? אני לא יודע מאיפה היה לנו את הביטחון הזה.
דובי?
או-הא, יצא מוקדם היום. חשבתי לאכול איתך ארוחת בוקר, דובי.
דווקא התעוררתי במצב רוח נהדר.
אלוהים אדירים! יצא לי פצעון על יד הגבה!
האם יש איזה צדק בדבר שאומרים שבכל קומיקאי יש איזה משהו,
איזה כאב? איזה צלקת? זה בא מאיזה כאב.
הליצן העצוב, סינדרום, כאילו. -כן. זה נכון.
זה נכון. כן, כן, יש כאב. לא, האמת...
לא, ניסיתי לשחק את הכאב קצת ככה.
אני מקווה שיראו את זה, שאני אומר לך, כן. כן.
יש כאב, יש עצב. ואתה עושה לי... תמשיך, תמשיך גם לדבר,
אל תהיה עכשיו... אל תשקע לדיפרסיה פתאום פה מולי
וככה תעבור התוכנית. זאת אומרת... -עכשיו אני אתעלל בך.
עזוב, אני כואב. אני עכשיו שקעתי בעצב עמוק ואני לא יכול לדבר יותר.
רואים שאני בדפרסיה, כן?
"הציפורים יורדות לעציצים של המרפסת
"ומפזמות איתי את שיר הבטלנים..."
אחרי 10 שנים מצטרף לרביעייה של "זהו זה" גם אבי קושניר,
הבטלן לשעבר.
לפני שמישהו מספיק להגיד "הופה הולה",
הבטלן הופך לחרוץ ונשאר.
שף לוקשען. -יה? -יש לי רעיון חדשני. -נו?
מה דעתך שאנחנו נגיש לאורחים את הצלחות עם אוכל בפנים?
מה, לא? אפשר בלי אוכל. -איפה העוף?
היה לו קר, הוא עשה נדידות לארצות החום.
מיכל ארבל, שהייתה עורכת, הזמינה אותי.
היום אני יודע
שבהתייעצות עם החברים.
אי אפשר היה להיכנס, זו הייתה סוג של סיירת,
שהיה קשה מאוד להיכנס לשם.
אבל האמת שקיבלו אותי בצורה בלתי רגילה.
באמת, ממש עטפו אותי מרוב אהבה ותמיכה, כי זה מאוד קשה.
זה גם שידור חי, זה גם כבר היה "זהו זה".
תרופה מוזרה. -אמת. איך פותחים את זה?
כמה לוקחים ביום? כמה פעמים ביום?
הוא אמר פעם אחת מתי שצריך, אני לא הבנתי בדיוק.
מה זה הצ'ופצ'יק? גם לך יש צ'ופצ'יק כזה בסוף?
קושניר מה... זה, זה חתיכת כישרון אטומי שבא אלינו.
הוא כבר ידע איך משחקים ב"זהו זה",
לכן הוא ידע...
כאילו מצפייה בתור ילד.
אני הייתי צחקן גדול, בהתחלה. למה? אני לא האמנתי שאני פה,
עם גידי, אני לא האמנתי שאני עם מוני.
אני לא האמנתי שאני איתם, אתה יודע.
מחר, אם אתם יוצאים לפיקניק בעזה... סליחה... תלבשו קצר.
ותיקחו סוודר.
עם כל הכבוד לפינות המושקעות, ולכותבים המוכשרים,
מתברר שהחלק הכי מצחיק ב"זהו זה"
הוא, גבירותיי ורבותיי, האלתורים.
בהתחלה אתה מקדש את הטקסט ולאט לאט...
מכיוון שאנחנו שלושתנו ברדקיסטים בנשמה,
אז לאט לאט אתה מתחיל לעשות אימפרוביזציה לטקסט
והולך עם הטקסט למקומות חדשים. לעתים אתה מקלקל אותו,
אבל לרוב אתה משפר אותו.
כל אחד רוצה משהו. אחד רוצה גשם בדרום,
אחד רוצה גשם בנגב, אחד רוצה גזם בצד דרום.
אנחנו לא עובדים בצורה כזאת.
אנחנו...
זה ארבעה כיוונים, זה כל הכיוונים שיש לו, דרום ודרום.
היינו מגיעים עם פואנטות שלא אהבנו אותן
אבל אמרנו שלא עושים אותן, ולא היה דבר במקומן.
ואז היינו מגיעים לתוכנית ואומרים, "אה, לא תיקנו את זה",
ואז נולד האלתור.
אז נולד האלתור מהמצוקה הזאת, שלא מצאת פתרון.
ומה שהפתיע והפליא, שבדרך כלל זה היה תיקון טוב.
וזה שידר איזו חדווה שעבדה לצופים.
"בואנ'ה, אתמול ראינו אתכם, לא זכרתם, כן זכרתם...
"צחקתם באמצע, וזה וזה".
בכדורסל בישראל שיכול ללכת מהמפה, לא אומר שאני לא...
זורק את הכול... שבכדור של הג'אמפ... של הפרי שוט...
ברור לחלוטין, רב חן...
אז אנחנו נקרעים מצחוק.
אתה פתאום, מישהו שוכח טקסט בשידור חי, ואחד כן זוכר. בחי.
אחד כן זוכר. ואומר, תקשיב בוא תגיד לו איך קוראים לו,
בוא נתקדם עם זה, כי זה לא זה. אז זה לא כתוב, אבל זה זה.
מה דעתך...? -כן.
שחווהל'ה שלך וחיימיקו שלי ייפגשו?
אוי, שוב, ש...
חיימיקו שלך וחווהל'ה שלי? -לא, שחיימיקו שלי וחווהל'ה שלך ייפגשו.
רגע, רגע... שחיימיקו שלך וחווהל'ה שלי, שייפגשו?
שחיימיקו שלך וחווהל'ה יפגשו את שלי, בסדר?
אז זהו זה. זה היה רק החלק הראשון על "זהו זה".
בתוכנית הבאה נמשיך ונדבר עליהם.
ואתם יודעים מה? תנסו לפתוח את הטלוויזיה מחר ב-13:30,
אולי יש שידור חוזר בעזרת השם.
"זהו זה ולא אחרת
"מים סוף עד ים כינרת.
"בקיבוץ, בכפר, בקרת זהו זה
"ולא אחרת.
"אל תהיה הוזה,
"אל תהיה כזה.
"קום וצא מזה,
"קום וזהו זה.
"באוויר הזה,
שאף מלוא חזה,
"זכור שאם תרצה
"גם אתה תוכל לשנות
"את סוף המחזה
"וזהו זה."
תכתוב: ניקנור חן
ייעוץ לשון לכתוביות: מיה בסטר קינן
הפקת כתוביות: אולפני אלרום