האופנוענית הראשונה של איחוד הצלה באזור השרון | דוקותיים
אני האישה הראשונה באזור השרון שקיבלה אופנוע של איחוד הצלה.
מה, מה, מה, מה את מרגישה? -תעזרי לי...
תקשיבי, תקשיבי, אני קרן. תסתכלי עליי רגע.
למה הלכת למיון היום בבוקר? -אני לא מרגישה טוב.
מה את מרגישה? תספרי לי לאט לאט מה את מרגישה.
רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע.
אני צריכה שתדברי איתי כי אם תבכי אני לא אצליח לעזור לך.
בסדר? תראי, המדדים שלך תקינים. -מה אני אעשה?
אם תלכי לבית חולים את יכולה להידבק בכל מיני מחלות
שאת לא רוצה להידבק בהן. -אני לא רוצה להידבק.
לא, אני לא רוצה להידבק. -אז עדיף לך להישאר בבית...
היא צריכה תרופות. היא לא לוקחת תרופות פסיכיאטריות?
תעזרי לי... -אני רוצה שתנשמי רגע ככה.
תעזרי לי. -תנשמי ככה.
ולאט לאט להוציא, לאט לאט לאט.
אחד גדול ושלושה קטנים... לאט לאט לאט.
נפלת על הצד בעצם? -כן. -אוקיי.
אתה מרגיש קושי נשימתי? -כשאני נושם עמוק יש כאב חזק, כן.
הבנתי. זה כאב שהוא דוקר או כאב... -דוקר, כן, דוקר. -דוקר.
אתה חייב להתפנות.
מה נשמע? -אהלן, מה העניינים?
אין המטומה, אין כלום. גם קשה לו לנשום ו...
עשית מאמץ מסוים? -כן.
יאללה, חבל על הזמן. -תיכנס לאמבולנס.
לפני שניהרג פה אנחנו.
את הרוכבת הראשונה באזור השרון? -יש לי את הזכות.
אנחנו חברים לצוות. -אנחנו צוות.
צוות? -צוות לעניין. -צוות רעננה הוא צוות מאוחד מאוד.
את הגברת היחידה? -על אופנוע, כן.
עכשיו הצטרפה אלינו טניה עם אופניים. -עם אופניים? -עם אופניים.
שמי קרן דיין, מתנדבת באיחוד הצלה, אני בת 49 מרעננה,
אני נשואה, אימא לארבעה ילדים.
חיינו בארה"ב 20 שנה, ולפני עשר שנים חזרנו לארץ.
עכשיו אנחנו מתחילים את האקשן, אח שלי.
בדרך כלל בדמדומים של אחר הצהריים אנחנו חווים עלייה גם בתאונות הדרכים.
כולם עייפים, אה? -עייפים.
בוא נפנה קצת את הכביש, הכול סתום. -וואו, קרן שועטת.
שלום.
ממתי היא ככה? -בבוקר...
עכשיו היא בהכרה? -לא, היא בלי הכרה והיא מאוד קרה.
אין דופק.
היא הייתה חולה סופנית או... מה הסיפור? -לא, לא, לא, היא הייתה...
אבל אתמול נדמה לי שהיא שברה את הרגל.
ולא התקשרתם? -לא, כי היא הייתה בסדר אחר כך.
לא הסתכלה טלוויזיה. לא חשבנו שהיא ממש... -טוב.
תנחומים.
לא נעים. -אבל זה מעצבן.
אם היא הייתה בת 20 לא היו קוראים למד"א על שבר ברגל?
ברור. -בגלל שהיא בת 94 אז לא קראו לאף אחד? -ברור.
היא שברה אתמול את הרגל... -והיום היא מתה? -והיום היא מתה.
מה זה אומר? תסחיף כנראה. רוב הסיכויים שזה היה תסחיף.
הנה מד"א.
יכול להיות שהיא הייתה חיה עוד חמש שנים, עוד שנתיים או עוד חודש.
היא הייתה במצב טוב. לא חולנית או משהו.
זה מעצבן אותי.
וואו.
סתם.
אנשים מתפנים פחות בגלל החשש מקורונה.
וזו שטות, מאבדים חיים סתם. ממש סתם.
אהלן. קישיון, בת 94, ללא מחלות, אין דופק. -פה? -כן.
פה מצד שמאל.
אהלן. תני לי קצת כפפות מדיום, נגמר לי.
יאללה, תודה, מותק.
תמיד ראשונים מגיעים איחוד הצלה? -אנחנו מכינים להם את השטח.
לגמרי. מצמצמים להם דקות טיפול.
השאיפה היא שבכל רחוב יהיה כונן. זו השאיפה בגדול.
אבל אנחנו לא נפתח עליהם, הם חברים טובים שלנו. -לא, לא...
אנחנו עם שיתוף פעולה טוב איתם.
זה לא יריבות בשטח, זו יריבות למעלה.
הגענו, מחכים עכשיו לעוד אירועים.
יאללה, בואו... -ראה את המדבקות, התלהב.
הוא גם תרם לאיחוד. -מי? -טראמפ. -טראמפ?
יחי טראמפ.
כן? אתם חושבים שטראמפ ייקח? -בגדול.
זו משי והיא עומדת להתגייס לצבא עוד חודש.
נולדה באמריקה, אבל אזרחית ישראלית גאה, נכון?
חזרנו ל-20 שנה, בסן פרנסיסקו, מחוז מרין.
והגענו לרעננה, בשביל ההשכלה של הילדים.
טוב להיות פה. אין על ישראל.
אחרי 20 שנה אתה לא יודע מה קורה פה. אתה בא זר לגמרי.
באמת התמיכה של כל המוסדות מסביב הייתה מדהימה,
וזה עשה את הכול הרבה יותר קל.
תוך כדי הבנתי שאני רוצה באמת להחזיר לחברה פה בחזרה.
אמרתי, טוב, יש לי מספיק זמן, העסק שלי בארה"ב ממשיך לעבוד,
מה אני עושה עם השעות האלה שיש לי פה במהלך היום?
די, הילדים כבר גדלו, הם כבר לא צריכים אותך, ובוא נתנדב.
אפס קריאות.
השאלה היא אם זה בגלל המצב הבריאותי הטוב של עם ישראל?
מי יודע.
יכול להיות פה במורד הרחוב קטיעה או דימום מסיבי,
ואתה לא יודע על זה.
זה עניין של מלחמות פוליטיות, פשוט מאוד.
וזה כרוך בחיי אדם.
מאיפה הם באו?
מד"א יש לו מונופול על חיי האזרחים במדינת ישראל, נקודה.
כשבא לו הוא פותח את מערך הכוננים, וכשבא לו הוא סוגר את מערך הכוננים.
זה עניין של אגו. הם באו פעם לשכונה פה ולא קיבלתי קריאה.
זה מעצבן.
יוצא לי לקום גם בשלוש בבוקר ובשתיים בבוקר,
ולצערי, כל עוד חיים אנשים, זה לא ייגמר.
אהלן. -במעבר חצייה, אתה רואה את העמוד? -כן.
בואי, בואי, תראי לי רגע.
השיניים במקום? -תפתחי את הפה.
תפתחי את הפה.
בואי, אני קודם כול אעצור לך את שטף הדם.
אני מנקה לך את זה קצת, זה טיפה ישרוף. אני מתנצלת.
כואב... -אני רואה, אני רואה.
שלום. -שלום. -אהלן.
מדדתם משהו? לקחתם מדדים? -לא לקחנו מדדים.
נשברו לה שתי שיניים קדמיות וכמה שפשופים.
אחד הכוננים פה הוא לא תמיד נחמד, אז הוא רצה להשתלט,
נתתי לו את המקום. אין מה לעשות.
לא הייתי פה 20 שנה,
ולא ספגתי את כל מה שעם ישראל פה ספג
במהלך 20 השנה הקשות שהיו פה עם הפיגועים באוטובוסים וכו'.
אמרתי, אני עכשיו הולכת לתת פה את חלקי בנתינה הכי גדולה.
איזה רייסים הרבצת היום... -הרבצתי רייסים?
אל תספר לאימא שלי. אוי ואבוי...