פרק 2 - תחילת הדרך
נסעתי לחיפה לקורס מפקדי סירות הצלה. סירת הצלה ראיתי רק בסרטים ולהיות מפקדה נראה לי תפקיד מכובד. בדמיוני ראיתי את עצמי בחולצה לבנה, חבוש כובע לבן בעל מצחיה שחורה ומשקפת תלויה על צווארי. מנווט את הסירה לאי בודד, שמרחוק בוקע קולם של תופי הטם-טם ונערות בחצאיות קש מקבלות את פנינו בשירה וריקודים. במציאות ישבתי שבוע בכיתה אפורה. מחצית המשתתפים בקורס היו בחורים שנרשמו לקורס צוערים כמוני, ואילו המחצית השניה ימאים ותיקים ממחלקת משק באוניות נוסעים, שהנדרש מהם היה ידע מינימלי בהכוונת נוסעים לסיפון סירות ההצלה. בסיום הקורס נשלחתי למכון להכשרה ימית בעכו לבחינות סיום. החומר היה טרי ופשוט למדי ולא היה לי שום קושי לענות לשאלות הבוחנים עד שאחד הבוחנים שאל אותי: "מה עושים בשייט בים סוער"? ללא היסוס עניתי:"זורקים עוגן צף" הבוחן קלט כנראה שטירון עומד מולו והמשיך להקשות: "החבל נקרע. מה הצעד הבא"? "קושרים דלי וזורקים אותו כעוגן צף" עניתי בלי להתבלבל. הבוחן לא הרפה וירה לעברי: "קושרים את הדלי בידית"? לא נפלתי לפח שזה טמן לי. זכרתי את המדריך בקורס מזהיר אותי לעולם לא לקשור את הדלי בידית וכך הייתה תשובתי. בוחן זה שהיה בעל תכונות של כלב בולדוג לא חשב להרפות והמשיך: "איך בדיוק חושב אתה לחבר את החבל לדלי"? גם לשאלה זאת הייתה לי תשובה מוכנה ועניתי: "בקשר חבית". זאת הדרך שנאמר לי בקורס להתגבר על מכשול זה. הבוחן הבין שכדי להביס אותי צריך יותר ממילים. כך, לאחר תשובתי האחרונה הגיש לי דלי וחבל ואמר לי. נו, נראה אותך קושר! עמדתי כשבידי האחת חבל ובשניה דלי וידעתי שזה סוף דרכי. מעולם לא ראיתי קשר חבית ולא היה לי מושג איך קושרים אותו. הבוחן המותש ניגש להכין ספל קפה ושלח אותי למסדרון לביצוע המשימה הבלתי אפשרית. במסדרון נתקלתי במלח ותיק. ביקשתי את סליחתו ושאלתי אם הוא יודע לקשור קשר חבית? הבחור, בלי לבזבז זמן יקר, לקח את המטלטלים ותוך שניה הושיט לי חבל שדלי מתנדנד בקצהו. מיהרתי להיכנס לחדר הבחינות מחזיק בגאווה את הדלי הקשור. כך סיימתי בהצלחה את הבחינה והוסמכתי עד סוף ימי כמפקד סירת הצלה. חזרתי לקיבוץ כשפנקס הימאי שלי קיבל את החותמת הראשונה: "מפקד סירת הצלה" וכל זה, מבלי לראות סירת הצלה אפילו פעם אחת.