כאן דעה | אף חייל אינו נהרג ''לחינם''
"איך הוא הלך לחינם",
זה המשפט שהיה הכי קשה לאחות של חבר שלי שנהרג בלבנון השנייה,
לשמוע במהלך השבעה.
לחינם? אין משפחה שרוצה לחשוב שבנה הלך לחינם,
ואין חייל שרוצה לחשוב שהוא נשלח לחינם.
אבל זו לא הייתה אמירה חסרת טקט של כמה מנחמים,
מדובר באמירה שחושפת תופעה מדאיגה.
"הציבור תופס קשה חיילים שנפגעים יותר מאשר אזרחים שנפגעים",
אמר בכיר בקבינט הביטחוני בשנת 2008.
כמה שנים לאחר מכן יכתוב מבקר המדינה דברים דומים
על הסנטימנט הישראלי שלא מוכן לסבול פגיעה בחייליצה"ל
שהם הבטן הרכה של החברה הישראלית.
עם ישראל אוהב את החיילים שלו וכואב את הנופלים,
זה נכון, זה ראוי וזה אנושי.
ועדיין, אנחנו חייבים להודות שיש פה היפוך של המציאות:
תפקיד החיילים הוא להגן על האזרחים, ולא להפך.
על זה נשבענו כשהתגייסנו.
אבל כשהאמונה בזכות קיומנו כאן נשחקת,
אז כל מלחמה היא מלחמה מיותרת.
ומאחר וכל מלחמה היא מלחמה מיותרת, אז כל הרוג בה מת מוות מיותר.
והשירים, העיתונים וטקסי הזיכרון רק יעצימו נקודה זו,
הם ידברו על הבן שנפל, על החיים שהפסיד,
על החלומות שכבר לא יתגשמו,
אבל ישכחו נקודה אחת חשובה - את המשמעות, בעבור מה הוא נפל.
גם אני נלחמתי על הארץ הזאת, גם אני איבדתי חברים על הארץ הזאת,
וגם אני חושב שעדיף לחיות בעד ארצנו, אבל לפעמים אין ברירה.
וכשזה המצב, עתידנו תלוי באלו שמוכנים להקריב הכול
עבור האידיאלים שלהם,
ודווקא מתוך הערכה אליהם, אני לעולם לא אומר שהם הלכו "לחינם".
הם ראויים ליותר מזה.
ביום הזיכרון עלינו להרכין ראש, אך לזקוף קומה,
על ארץ שחיה, נושמת ומתפתחת
בזכות "אוהביה שנתנו לה כל אשר יכלו לתת".