ארוחות שעשו היסטוריה: ארוחת חג ההודיה בארצות הברית Meals that made history: Thanksgiving dinner in the United States

שלום לכם. אנחנו מתחילים סדרה חדשה.

"ארוחות שעשו היסטוריה", והפעם בארה"ב.

ארוחת חג ההודיה. אולי הארוחה הכי מפורסמת בעולם.

מי אכל אותה, למה אכל אותה,

מה הגישו בה וכל הפרטים החשובים.

מיד מתחילים.

שלום לכם וברוכים הבאים לפרק הראשון בסדרה

"ארוחות שעשו היסטוריה". בסדרה הזאת אנחנו נדבר

על אוכל, אבל יותר חשוב מזה, על היסטוריה.

מדי שבוע נצא למסע עולמי לאורך ההיסטוריה האנושית

אל ארוחות חשובות וננסה לברר למה אכלו אותן.

מי חגג בארוחות האלה, על מה נלחמו, מה לבשו,

מה קראו ויהיו גם מתכונים.

אנחנו נמצאים הפעם בארה"ב, או ליתר דיוק, באמריקה.

מאחוריי נמצאת ה"מייפלאואר". ה"מייפלאואר 2".

על האנייה הזאת הגיעה קבוצת המתיישבים הבריטים הראשונה

לחופי ניו אינגלנד ב-1620.

הם ידעו רעב, הם ידעו מחסור. מאוחר יותר הם ידעו הצלחות

והם חגגו את ארוחת חג ההודיה הראשונה

הנחגגת מדי שנה עד עצם היום הזה.

מה היה בארוחה הזאת, האם אכלו תרנגולי הודו?

מוכנים לכבוש את אמריקה? לדרך.

בשלב מוקדם זה, שלב "יחסינו לאן",

תרשו לי להסביר לכם משהו. אוכל זה דבר נחמד מאוד,

אבל הסדרה שלנו תעסוק הפעם בהיסטוריה ובתרבות.

אז מתכוני קציצות יהיו,

אבל יש לנו דברים יותר חשובים על סדר היום.

אוניברסיטת ת"א היא גוף המחקר שיעמוד מאחורי הסדרה שלנו

ויעזור לנו להבין את מה שחסר לנו בפאזל.

האוניברסיטה תעזור לנו לא רק בתחומי היסטוריה כמובן.

תחומי המחקר של האוניברסיטה רחבים כאוקיינוס.

ביולוגיה, ארכיאולוגיה, מוזיקולוגיה,

אולי אפילו רפואת שיניים אם יהיה לנו מזל.

אז בואו ניגש אל הדוקטורית הראשונה שאיתה נדבר היום.

שלום לד"ר הדה בן-בסט, ראש ביה"ס למדעי התרבות

ע"ש פורטר באוניברסיטת ת"א. -שלום רב.

אנחנו מגיעים לא לארה"ב כי אם לאמריקה.

קבוצה של בריטים מוזרים מגיעה לאמריקה.

מי הם היו, מה הם חשבו?

כשאנחנו מדברים על המתיישבים הראשונים,

בדרך כלל אנחנו מתכוונים

לפוריטנים האנגלים

שהגיעו במשלוח הראשון ב-1620 על ה"מייפלאואר".

ה"אלטלנה" של האנגלים. -כן, הם היו בערך מאה איש, The "Altlana" of the English. - Yes, they were about a hundred people,

שחלקם הגדול נפטר במהלך השנה הראשונה.

והם היו פרוטסטנטים רדיקליים שרצו לשנות מהיסוד

את הכנסייה והמתבדלים הללו שהגיעו ב-1620 על ה"מייפלאואר"

היו מאלה שלא חשבו שאפשר לעשות את זה מבפנים.

המעניין אצלם שהם היו מאוד שונים מכל המתיישבים או הקולוניאליסטים

שהגיעו ליבשת הזאת קודם. הם היו שונים מכיוון שהאחרים באו

והמשיכו את המסורות של אירופה ביבשת החדשה.

בעוד שהפוריטנים שהגיעו רצו "לוח חלק",

זאת אומרת להתחיל הכול באמת מחדש, עולם חדש.

כאשר הם ראו עצמם אמריקאים

והם רצו להקים את העולם לפי תפיסת...

את העולם החדש לפי תפיסת העולם שלהם

שהייתה נבואית למעשה. הם אמרו, אנחנו נהיה העם הנבחר החדש.

אנחנו ישראל החדשה. הנבואה של ירמיהו בפרק 31

שהוא עושה ברית חדשה עם עמו ישראל, זה אנחנו.

חתיכת מטען. -כן. עכשיו, גם זה רמאות מסוימת,

כי היו ילידים והיו כמו שאמרנו מתיישבים אחרים.

אבל מבחינתם זה היה הישימון הצחיח. But for them it was the arid summer.

גם הציונים היו בטוחים שהם הגיעו לישימון צחיח ולא היה כלום לפניהם.

גם זה, אבל לא... -זה כנראה סיפור שאנחנו צריכים לספר לעצמנו תמיד.

כן, אני מניחה ב... הזדמנות אחרת, אבל... -כן.

אבל הם, ללא ספק, ראו את עצמם כנושאי המוסר העולמי

והשוטר של העולם,

ולכן אפשר לראות את ההמשכיות.

אם זה בחתרנות, את ה...

מרד הגדול ב-1776 שהם נפרדו מאנגליה.

או אם אנחנו רואים יותר בתקופה שלנו את העובדה

שהם רואים עצמם סמן ימני של העולם ולכן למשל בוש האב,

כשהוא נושא את הנאום שלו ב-2001 כשהוא נבחר לנשיא,

הוא אומר: "אנחנו ממשיכים סיפור ארוך.

"אנחנו לא התחלנו אותו, והוא גם יימשך הרבה אחרינו".

אז החבר'ה הבריטים האלה עם כל הערכים שלהם,

עם כל הקדמה שלהם היחסית לתקופתם,

מגיעים לארץ לא נודעת ולא יודעים אפילו איך לגדל תירס.

הם נעלבים מזה או שהם רואים בזה חלק מהניסיון שהעולם

מנסה אותם? -לא, זה חלק מהניסיון שאלוהים מעמיד אותם בו.

והם צריכים לנצל את המקומיים שהם לא מכירים בקיומם בכלל. And they have to take advantage of the locals that they don't even know exist.

והנכון הוא שבשנים הראשונות כשהם חגגו את חג ההודיה,

הם הזמינו את האינדיאנים להשתתף איתם.

זאת אומרת, הם כן קיבלו אותם בהתחלה.

אחר כך קצת פחות. -אחר כך הם הרגו אותם. -כן.

ד"ר הדה בן-בסט, תודה רבה לך על השיחה הזאת.

למדתי לא מעט. תודה רבה. -אני מודה לך, שלום.

בואו נחזור עשר שנים אחורה.

השלווה שאתם רואים סביבי, כולל האווזים הקנדיים החמודים האלה,

המתיישבים האנגלים ממש לא זכו לחוות אותה.

1610, עשר שנים לפני שה"מייפלאואר" מגיעה לכאן,

ג'יימסטאון בווירג'יניה היא מבצר קטן שבו קומץ בריטים

מתחבאים מבני שבט הפווהאטן שצדים אותם אחד אחרי השני.

בחוץ רק מחלות וחיות רעות. בפנים רעב קיצוני

עד כדי כך שהתגלית הארכיאולוגית האחרונה שמסעירה את אמריקה

מלמדת אותנו על ג'יין, עלמה צעירה שהגיעה לכאן ב-1609.

שנה אחר כך היא כבר מתה, חבריה למבצר נואשים ברעבונם,

אוכלים אותה.

כן, כן, המתיישבים הבריטים הראשונים באמריקה

היו קניבלים.

אל תדאגו, אני לא הולך לתת לכם מתכונים קניבליים,

בואו נישאר צמחונים. אנחנו בטחנת התירס של המתיישבים. Let's stay vegetarian. We are in the settlers' corn mill.

זה משהו שהיה להם יחסית הרבה בעיקר אחרי שה"מייפלאואר" הגיעה.

והם למדו מהאינדיאנים איך לשתול ולגדל את התירס המקומי.

בואו נלך לטחון אותו. Let's go grind it.

היי, קים, הטוחנת שלנו. -שלום.

מה שלומך? -מה שלומך? -טוב, תודה.

אז למיטב הבנתי, אם אתה מתיישב,

זה זהב. -זה נתן מענה לרעב

והיה התשתית העיקרית

של הכלכלה שלהם. הם אמרו:

"התירס היה יקר יותר מכסף".

ואיך הם שתלו אותו? איך הם ידעו כיצד לעבד תירס?

הם למדו מהילידים כיצד לגדל, הם לא גידלו אותו באירופה

אז הם גידלו אותו בדרך שונה מהאירופאים.

הם יצרו גבעות עפר ואם האדמה לא הייתה פורייה מספיק,

הם הניחו דגים מתחת לפני הקרקע. -דגים?

סוג של דג שנקרא "אלווייף" שחיים באוקיינוס

אבל משריצים במים מתוקים. אז הם תפסו אותם,

הניחו אותם שם ונתנו להם להירקב ולהסריח במשך כמה שבועות. Put them there and let them rot and stink for a few weeks.

ואז שתלו את התירס מעל. ואז כשהשורשים הקטנים מעמיקים,

הם סופגים את החומרים המזינים מהדג הנרקב.

ברגע שיש לך תירס, את צריכה לטחון אותו.

כן, סוג התירס הזה לא דומה לתירס המתוק שאוכלים ככה.

הוא קשה מאוד אז צריך לטחון אותו או לשבור אותו לחתיכות קטנות.

הם השתמשו במכתש ועלי ועשו זאת ידנית במשך 16 שנים

אחרי שה"מייפלאואר" הגיעה.

ואז הם בנו טחנה הפועלת על כוח המים, כמו טחנה זו. Then they built a water-powered mill, like this mill.

אז התירס נשבר לחתיכות קטנות. זה קמח תירס, הוא מאוד קמחי.

הוא טוב ללחם תירס ופנקייקים ודברים כאלה.

והם גם טחנו אותו לחתיכות גדולות יותר, שהם קצת קשים יותר.

הפווהאטן קראו לו "נאסאמפ", החלוצים קיצרו את השם ל"סאמפ".

אם אתה חי באיטליה, אתה תקרא לזה "פולנטה". -כן.

או כאן בדרום במדינה הזאת אנשים קוראים לזה "גריטס".

אתה מבשל את זה, הוא מאוד גרגרי וקשה,

אז חייבים להוסיף מים וחום ולבשל אותו עד ריכוך.

החלוצים נהגו להגיש אותו עם חמאה וחלב וסוכר מעל.

נשמע נפלא. -אכן. זה ממש טעים.

אני יכול לקחת את זה שיהיה קמח התירס שלי,

לאפייה במטבח שלי? -בוודאי.

אז זה שלי... -זה שלך...

"קמח תירס קים". -נכון מאוד, ממטחנת פלימות'. -כן.

ועכשיו, למטבח שלי.

הנה קמח התירס שלי שטחנתי במו עצמיותי.

ואנחנו נכין מאפינס תירס.

אין דבר יותר אמריקאי ו"מתיישבי" מזה.

כוס קמח תירס.

כוס קמח תופח.

חצי כוס סוכר.

וקורט מלח.

ולערבב.

עכשיו, אנחנו מערבבים את החומרים הרטובים שלנו.

שתי ביצים.

כוס חלב.

ו-50 גרם חמאה מותכת. and 50 grams of melted butter.

כדי להוסיף טיפונת מתיקות, רבע כוס דבש. To add a drop of sweetness, a quarter cup of honey.

עכשיו אפשר לערבב בספטולה או במטרפה יהיה אפילו יותר נוח. Now you can mix with a spatula or a whisk, it will be even more convenient.

ועכשיו מאחדים, מוסיפים בשתי נגלות And now combine, add in two scoops

את החומרים הרטובים אל החומרים היבשים.

התערובת שמתקבלת היא די סמיכה,

מין בוץ צהוב אמריקאי כזה. Such an American yellow mud species.

בתערובת שלנו כמו בכל תערובת של עוגה בחושה, In our mixture, as in any mixture of a cake in Khosha,

חשוב לא לבחוש יותר מדי. It is important not to stir too much.

רק עד שהתערובת אחידה, אחרת הבצק מתקשה אחר כך. Only until the mixture is uniform, otherwise the dough hardens later.

ועכשיו מעבירים את התערובת שלנו אל תבניות של מאפינס. And now transfer our mixture to muffin tins.

אפשר עם כפות ואפשר פשוט לצקת You can use spoons and you can just pour

ולא נורא אם זה גולש טיפה לצדדים, זה דווקא חמוד. And it's okay if it slides a little to the sides, it's actually cute.

בזמן שאני יוצק אני אזכיר לכם שאני מת על מתכונים היסטוריים. While I'm pouring I'll remind you that I love historical recipes.

אם יש לכם מתכונים שיכולים לשנות את ההיסטוריה,

שלחו אותם אליי.

בין מי שישלח יוגרל פרס.

תבנית המאפינס שלנו נכנסת לתנור שחומם לחום

של 190 מעלות.

אפייה של משהו כמו רבע שעה עד שהמאפינס זהובים ותפוחים

ויש לנו מתכון של מתיישבים אמריקאים.

"פלימות' רוק, מקום העגינה של החלוצים"

העשור השני של המאה ה-17 היה אדיב הרבה יותר כלפי המתיישבים.

ה"מייפלאואר" הגיעה לכאן לחופי ניו אינגלנד,

ומתיישביה דרכו לראשונה על "פלימות' רוק". and its settlers first set foot on "Plymouth Rock".

הסלע הזה, הוא לא היה בדיוק כאן, הזיזו אותו לכאן. This rock, it wasn't exactly here, it was moved here.

אבל אחרי שדרכו על הסלע הזה, השאר היסטוריה.

מקור לגאווה אמריקאית וגם סמל לשעבוד הגזעים הצבעוניים A source of American pride and also a symbol of the enslavement of the colored races

על ידי האדם הלבן. מלקולם איקס טבע את האמרה: by the white man. Malcolm X coined the saying:

"אנחנו לא נחתנו על פלימות' רוק, הוא נחת עלינו". "We didn't land on Plymouth Rock, it landed on us."

פעמיים בהיסטוריה הסלע הזה נקבר על ידי לוחמי זכויות אינדיאנים.

פעם ב-1970, פעם ב-1995 Once in 1970, once in 1995

כמחאה על שעבודם על ידי האירופים. as a protest against their enslavement by the Europeans.

כל אומה וה"נכבה" שלה.

ועתה חידה, תערובת של פסיכולוגיה ומתמטיקה.

אם על ה"מייפלאואר" היו 102 מתיישבים,

וכיום יש באמריקה פחות או יותר 300 מיליון תושבים,

כמה מתוך ה-300 מיליון טוענים

שהם צאצאים ישירים של מי שהיו על ה"מייפלאואר"?

יודעים את התשובה?

שלחו אותה לכתובת האינטרנט

המופיעה בתחתית המרקע

ואני מזכיר לכם,

בין הפותרים נכונה יוגרל פרס.

או-קיי, העלילה מתחילה להסתבך.

ב-1610 יש לנו רעב וקניבליזם בווירג'יניה.

1620 יש לנו את ה"מייפלאואר" כאן.

פתאום יש להם אוכל, יש להם יבול תירס מדהים.

רמז נבואי ראשון לעושר שהיבשת הזאת תגיע אליו.

אז מתי הם חגגו את חג ההודיה ולמה?

על סוף הרעב? על תחילת השפע? על מה? מסובך, הא?

זה הזמן לדבר עם מומחה.

שלום, ריצ'רד פיקרינג. -שלום.

אני מבין שקיימות אמונות ומסורות רבות

בנוגע לארוחת חג ההודיה הראשונה שהתקיימה כאן באמריקה.

תן לי רשימה של כמה מהן.

מדינות וירג'יניה, פלורידה, טקסס,

טוענות כולן שהחג החל אצלן They all claim that the holiday has started with them

בגלל אירועי חג ההודיה

שנחגגו על ידי בעלי מטעים ספרדים או אנגלים.

אבל האירוע שנערך בפלימות' הקולוניאלית ב-1621

היה זה שהשפיע ביותר על החג הלאומי.

שנה אחרי הגעתם, כאשר החלוצים התאספו לקציר הראשון שלהם,

הם הופתעו מהיבול של התירס האינדיאני שלהם.

והמושל ברדפורד החליט להקדיש מספר ימים לחגיגה.

והוא שלח אנשים לצוד עופות ציד. And he sent men to hunt game birds.

הם הצליחו לצוד עופות מים ועופות בר

שהספיקו להאכיל את כל הקבוצה במשך שבוע.

ובזמן החגיגות הצטרפו אליהם מספר גדול של ילידים.

מססואה, המנהיג הגדול של אנשי הפווהאטן, הביא עמו 95 איש

ובמהלך שלושת הימים של החגיגה, הצטרפו אליהם שבטים נוספים.

אז תחשבו על הנוף האנושי של כל אותם ילידים אמריקנים

עומדים סביב כ-52-48 גברים, נשים וילדים אנגליים.

באופן רגיל, לפי הדמיון האמריקני, מדובר בחלוצים

הישובים ליד שולחן ארוך ומספר אינדיאנים סביבם.

למעשה זה היה הפוך.

הם הביאו איתם מתנות? -במהלך הארוחה, הם הביאו מתנות.

מססואה שלח את אנשיו לצוד והם חזרו עם חמישה צבאים.

והצבי הוגש לגברים החשובים ביותר בפלימות'.

אבל חג ההודיה עצמו לא החל כאן באמריקה,

זוהי מסורת אירופאית, נכון? -הוא החל כאן, הוא החל שם,

לילידים לחג ההודיה הייתה מסורת עתיקת יומין.

לאירופאים והאנגלים הייתה מסורת של חג הקציר.

שכאשר היה לך קציר מוצלח, היית מקדיש זמן לחגיגה.

והיו גם מנהגים דתיים בחג ההודיה שבזמן חגיגות גדולות,

המושל או הכנסייה היו מכריזים על יום אחד שיוקדש לצום ותפילה.

אני חושב שעליי להתחיל במסורת של חג הודיה ישראלי.

אז תן לי שלושה כללי זהב.

תרנגול הודו, משפחה וכדורגל.

אני חושב שאני אצטרף לארוחת חג ההודיה שלך.

אבל קודם אתה צריך להתלבש. -זה לא מספיק טוב עבורך?

לא, אתה צריך להיות חלוץ, אדוני. -להתלבש.

שלום למוני מדניק,

מרצה בכיר במגמה לעיצוב אופנה במכללת שנקר.

שלום, גיל. -אני יוצא למסע חובק יבשות וימים

על פני תקופות שונות ואני ארשה לעצמי מדי פעם להתייעץ אתך

מה ללבוש ומה לא ללבוש כדי שאני לא אעשה פדיחות.

נקווה שגם אני לא.

אז אני הולך לאכול ארוחת חג הודיה

עם חלוצים ועם ילידים באמריקה של המאה ה-17.

למה יש לי הרגשה שאתה לא הולך לתת לי ללבוש ג'ינס וטי-שרט?

אם אתה במאה ה-17, לא תהיה לך

את האופציה ללכת בג'ינס וטי-שרט.

ג'ינס וטי-שרט הגיעו

לתוך מחזור הבגדים שלנו

בשלב יותר מאוחר. הם התחילו,

אפשר לומר שהם התחילו במחצית השנייה של המאה ה-19.

הג'ינס במקורו שימש כבגדי עבודה לכורי פחם,

לאנשים במפעלים, ולמחפשי זהב.

זה נכון שזה היה בד לייצור אוהלים במקור?

במקור זה בד שפותח בצרפת, בנים.

מכאן השם גם "דנים" שזה "מ-נים" בצרפתית.

הכחול אינדיגו שזה הצבע הקלאסי הגיע מג'נובה באיטליה,

ומי שבכלל ייבא את הבד הזה, מי שהביא אותו לכדי השימוש הרחב

זה יהודי ממוצא גרמני שחי בארה"ב.

לוי שטראוס. דיאלנה. -מיודענו. -בוודאי. -לגמרי.

לתוך המחזור האופנתי,

הוא בעצם נכנס רק בשנות ה-50 של המאה העשרים. -ואו.

דרך כל הנושא הזה או הגל הזה של מרד הנעורים

שהגיע דרך שחקנים כמו מרלון ברנדו וג'יימס דין

שלבשו ג'ינסים בסרטים שלהם.

והג'ינס והטי-שרט בעצם נכנסו למודעות הפופולרית

דרך תרבות הנוער. -אני מאוד מודה לך, מוני. -בשמחה.

ואני הולך ללבוש בגדים של חלוץ בריטי. -בהצלחה.

1620, היבול הצליח כמו שצריך.

המתיישבים הבריטים החליטו להתלבש יפה.

מזמינים לארוחה גם את השכנים שעזרו להם כל כך.

והשכנים מצדם באים וגם מחליטים לא לבוא...

בידיים ריקות.

ארוחת חג ההודיה עם תרנגול הודו. האם זאת הציפור האותנטית?

בואו נבדוק.

תרנגול הודו הוא עוף טוב

לארוחת חג ההודיה, אבל

הוא לא אמור להיות הציפור היחידה

לארוחת החג.

וזה ההבדל בין 1621 ומה שנהוג כיום.

ב-1621 הגברים יצאו לצוד עופות והם אכלו במשך שלושה ימים.

מדובר בהרבה עופות שונים. לא רק בתרנגול הודו אחד.

והנה המלך שלנו, התירס. בואו נראה את הסיפור של התירס.

הם חגגו את היבול של התירס האינדיאני, או התירס המצוי

שהם גידלו בפעם הראשונה.

עשו ממנו דייסה שמאוחר יותר תוארה כדומה מאוד לאורז.

אז זה היה הדגן העיקרי שלהם, זה הדייסה והלחם שלהם

והם אפילו ניסו ליצור ממנו בירה בשנים המוקדמות של 1620.

ועוד נשאר לנו לברר מה זה הציפורים הקטנות האלה.

אומרים על השליו של ניו אינגלנד שהוא גדול יותר מהשליו של אנגליה

והם גם מצויים בשפע וקל מאוד ללכוד אותם ברשתות.

ולכן הייתה סבירות גבוהה שהם הוגשו בארוחה ב-1621.

וזאת, גבירותיי ורבותיי, אולי הארוחה הכי מפורסמת בעולם.

כל הדתות חוגגות אותה.

היא מופיעה באין-סוף ספרים, סרטים.

משחקי פוטבול נערכים לכבודה.

ולחשוב שהכול התחיל מבחורה בת 14 מאנגליה שאכלו אותה.

לסיום, כל פרק בסדרה שלנו

ייחתם בשאלה:

"מה איש חשוב אכל לפני שמת?"

מרילין מונרו,

אולי הכוכבת הגדולה ביותר

שיצאה מהיבשת הזאת,

התאבדה בתחילת שנות ה-60.

האם היא "תקעה" ארוחה

בלי לחשוב על קלוריות?

האם היא אכלה תות שדה אחד

וזהו?

היא הזמינה בופה מקסיקני שלם

וטרפה אותו.

להתראות בפרק הבא.

תמלול: נטע ירקוני

ייעוץ לשון לכתוביות: מיה בסטר-קינן

הפקת כתוביות: אולפני אלרום