חוצה ישראל עם קובי מידן - הלית ישורון
שלום לכם. "חוצה ישראל" בחינוכית.
סיפורו של המשורר אבות ישורון
הוא סיפור באמת יוצא דופן, ייחודי.
דוגמה ראשונה:
הוא עולה ב-1925 מפולין
בשם יחיאל פרלמוטר.
הוא משאיר אחריו משפחה שעתידה להיספות בשואה,
הוא חש אשמה נוראית.
הוא מחליף את שמו לאבות ישורון, האבות מביטים.
דוגמה שנייה:
רק כשהוא בן 70 הוא הופך לכוכב ספרותי של ממש. 70.
שנותיו האחרונות הן הפוריות ביותר שלו,
הוא גם ממשיך ומפתח ומשנה את סגנון כתיבתו.
הלית ישורון היא בתו של ישורון,
מתרגמת נפלאה ועורכת רבת זכויות,
והיא עסוקה בשנה האחרונה בסידור הארכיון העצום
שהותיר אביה.
שלום, הלית. -שלום, קובי.
אני קצת מופתע, כי הייתי בטוח עד עכשיו שקוראים לך הילית,
כי כך לפי כללי העברית צריך להיות חיריק ודגש בלמ"ד,
ואת מספרת לי עכשיו שזה הלית
כי אבא לא הסכים שיהיה דגש בשם שלך.
אבא, אביך.
אבי לא הסכים,
כי הוא שמע את השם,
הוא רצה שהצליל יהיה רך,
ולא רצה את החריפות,
את החדות של הילית, אלא הלית.
אני רוצה להגיד שאנחנו מתכנסים כאן עם תירוץ נהדר,
והתירוץ הוא סרט דוקומנטרי חדש
במסגרת המפעל הנפלא של יאיר קדר,
שנקרא "העברים" בעי"ן ובבי"ת.
סרט שמוקדש לאבות ישורון ומוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב.
אנחנו נראה קטעים מהסרט הזה,
לדעתי, בהקרנת בכורה בין-גלקטית,
ונשתמש בו כקולב לדבר גם על החיים המיוחדים
וגם על הכתיבה המדהימה.
בואי נתחיל מהקטע הראשון, שהוא טקסט של ישורון
שנקרא "פתיחה לריאיון".
אין דבר יותר גדול וחזק בעולם מהשירה.
אין דבר גדול. אין דבר כן ואמיתי יותר.
אין דבר שאדם צריך להיות, במסירות נפש להתייחס לשירה.
בשירים צריך ללכת בכוח.
אתה צריך להכות אותו על הגב, על הראש.
צא, אמור, אל תברח.
השיר חייב לומר את כל האמת.
זו דרישה גבוהה עד בלתי אפשרית שהוא מציב לעצמו, לשירה שלו.
היא אמיתית, או שזה מין בראוורה כזאת דרמטית של שחקן?
איזו דרישה? -השיר חייב להיות
הכי אמת, הכי מדויק.
זה הדבר הכי קדוש כמעט, הייתי אומר, בעולם,
מתוך הדיבור שלו.
אבל זאת לא דרישה שנאמרה מראש.
זאת דרישה שמסתמנת בדיעבד.
אם אתה רואה את העבודה שלו,
אז זאת החתירה שלו כל חייו.
זה מקור האישיות שלו,
הקיצונית,
התובענית,
שמכילה בתוכה את כל הניגודים,
אבל לא ניגודים שבאים
אחד בפסח ואחד בראש השנה,
אלא בו זמנית, כל הזמן.
זאת אומרת, הוא היה האדם הכי עדין והכי בוטה,
הכי רך והכי קשה.
כל הניגודים האלה.
הניגוד היחידי שלא היה בו זה אהבה ושנאה.
הייתה בו אהבה.
לא הייתה בו שנאה. הוא לא ידע, הוא לא שנא.
אבל כל שאר הדברים, הוא היה פקעת של ניגודים בלתי אפשרית,
ורק אדם כזה יכול לרצות את הכי אמת, הכי זה, הכי זה.
וזה קצת עונה לי על השאלה הבאה,
כי אני חושב, את מדברת על פקעת של ניגודים,
ובעצם יש גם משהו בלתי צפוי,
איזה ניגוד ייצא הפעם לאור. -ברור.
ואני חושב על לגדול עם אבא כזה, עם אב כזה.
זה לא פשוט. אבל אז הגעת לעניין האהבה,
וזה קצת סידר לי את העניינים.
כאב הוא פשוט...
לא, אבל גם כאדם הוא היה אדם של אהבה ולא של...
לא היו הניגודים האלה בין אהבה ושנאה,
אהבה שלא הופכת לשנאה לרגע.
וכאב הוא פשוט המתיק לי את הילדות במידה... כמה שאפשר.
כן.
1982, את יושבת ומראיינת אותו... -כן.
לכתב העת "חדרים", כתב העת הנפלא "חדרים".
זה ריאיון באמת שאני כמעט מכיר אותו בעל פה,
אני חייב להגיד לך.
הוא מלווה אותי כל חיי. אותי.
נדמה לי, אני עכשיו סותר את עצמי,
את לא שואלת אותו שם על שינוי השם.
אבל לא זאת הנקודה, למה את לא שואלת.
זה לא... -יכול להיות.
כן. -לא חשבתי על זה.
דיברת איתו פעם על שינוי השם? כי זה אקט...
אדם מגיע לכאן כפרלמוטר,
ומחליף את זה לשם שמשמעותו האבות מביטים עליי,
או יביטו עליי, תלוי איך אתה מפרש את זה.
ידעתי את הסיבה.
לא שאלתי בריאיון, ברור,
כי פשוט ידעתי את זה יותר מדי טוב.
הוא שינה את השם כשבאה הקריאה של בן גוריון ב-48'
לכולם לשנות את שמם, לעברת את השם.
את השם... הוא עבר כמה גלגולים עם השם.
הוא ניסה בהתחלה את השם פרלמוטר,
שזה אם הפנינה... -כן.
הוא רצה לשנות ל"הפניני", אבל...
זה בעצם דר, אם אני זוכר את התשבצים שלי נכון.
נכון, נכון. -דר היא אם הפנינה.
דר, כן. -או-קיי.
שזה היה לא רע, דר. -כן, נכון.
יחיאל דר. -נכון.
לא, עכשיו, יחיאל... -יש יחיאל מר, זהו. או-קיי.
אבל יחיאל, הוא לא אמר את זה,
אבל זה ברור שהוא רצה להעיף אותו גם.
את היחיאל? -כי הוא שנא יו"ד.
הוא שנא יו"ד? -הוא שנא את האות יו"ד.
דגשים אני כבר מבין. -כן. אבל יו"ד הוא לא אהב,
כי זה אות קטנה מדי ולא גברית.
הוא אהב רי"ש.
הוא אהב אותיות גבריות. -כן.
ושפה שתהיה גברית. היה לו הדבר הזה של ה...
של המיניות גם בתוך השפה. -שתהיה עם חודים ושפיצים
ודוקרת ועושה דברים בעולם, כן.
שתהיה יש. לא יו"ד ש...
שהיא קצהו של... -כן. אז הוא החליף.
הוא לא ידע, הוא חשב הפניני.
בסופו של דבר נשארה הבעיה הגדולה
למה הוא ישנה את שם המשפחה שלו,
והוא לא מצא.
לילה לפני ההשבעה לצה"ל
הוא נזכר, במצוקה נוראה הוא פתאום נזכר
שאימא שלו בתום שירי הערש שהיא הייתה שרה לילדים,
הייתה קוראת "אובס, אובס", אבות,
קוראת לאבות אבותיה.
ואז הוא החליט, אבות.
זו הייתה המילה האחרונה שהוא היה שומע בלילה לפני שהוא נרדם
מאימא שלו.
ואז אבות ישורון. ישורון זה יביטו, ישורו,
והמשמעות של זה, אז לפחות,
הייתה על מעשינו. זאת אומרת שזה עמדה בעצם אתית,
אסתטית אבל אתית על מעשינו בשנת 48'.
וואו.
צריך לתת קצת, אני מרגיש, היסטוריה לפני הקטע הבא.
זאת אומרת, הוא עולה ב-25',
הוא משאיר אחריו את משפחתו הענפה שם.
כן.
וכשהוא פה, עוד לפני מלחמת העולם השנייה והשואה,
הם שולחים מכתבים.
הם שולחים הרבה מכתבים.
והוא כמעט לא עונה. -כן.
והוא כמעט, אותו אדם שישנה את שמו אחר כך לאבות יביטו,
לא עונה לאבותיו הכותבים. -ודאי.
וזאת עננה, לא רק אי המענה,
אלא הנטישה, מה שהוא תפס. זאת עננת אשמה
שמלווה את חייו ואת כתיבתו. -כן.
כל חייו. -נכון.
וזה ההקשר לקטע הבא שנראה ונמשיך ממנו.
זה עדיין מצמרר אותי.
בעצם מתי הוא מגלה
מה קרה שם
למשפחתו?
אני חושבת שהוא גילה
כמו כל היישוב בארץ,
שגילה טיפין-טיפין,
כשהסתבר בשנות ה...
ב-42', 43' אני חושבת
שהתחילו כבר להגיע. -אני זוכר שהידיעה הראשונה
שהופיעה בעיתון "דבר"... -כן.
שמדברת על רצח המוני של יהודים הייתה ב-42'.
42'. -כן.
שזו בכלל שנה מעניינת מאוד מבחינתו.
כן, כן, כן.
זו השנה שאימו נרצחה, אני מתאר לעצמי.
אני חושבת, כן, אני מניחה שאימו נרצחה. הוא לא ידע.
וזו השנה שספר השירים הראשון שלו הופיע,
וזאת השנה שהוא הפך לאב.
הוא הפך ליתום ולאב באותו זמן.
אתה רואה? -כן.
אחר כך הוא גם יכתוב על זה שיר, כשהוא יהפוך לסב.
הוא יכתוב על זה שיר שמדבר על העמדה הזאת בין לבין.
ואז בעצם כשהוא מגלה את זה, הוא נכנס להלם ולאלם.
נכון. -הוא לא כותב שבע שנים.
נכון. -לאדם כמוהו,
שהשיר זה סיבת חייו,
הוא לא כותב שבע שנים. -הוא לא כותב. גם אין טיוטות.
עכשיו אני בגנזים, רואה את הארכיון שלו.
אין שום פיסת נייר מהשנים האלה.
זה לא שהוא לא פרסם. הוא ממש לא כתב.
לגבי אדם כזה, זה סוג של התאבדות לזמן מה,
לא לכתוב. -זו לא התאבדות,
זו בחינה מצפונית של מה שקרה.
זו התבוננות פנימה, זו לגמרי לא התאבדות.
או-קיי. או-קיי. -זה...
זה למות כדי לחיות, כדי לקום שוב.
מה מוציא אותו מן העמדה הזאת?
חוץ מהזמן שעובר
והתהליך הפנימי שהוא עובר. -מלחמת השחרור.
מלחמת השחרור?
מלחמת השחרור, הוא השתתף, הוא התנדב, כי הוא היה מבוגר.
הוא התנדב לשרת כחייל בחטיבת כרמלי.
הוא היה קשר, הוא עבד באלחוט,
והיה בצפון,
באזור של החולה, בכפר על יד...
והוא ראה כפר ערבי בשם ירדא,
שנמחק לילה אחד.
והוא כתב אז במכתב לאימא שלי:
"מה שלום המדינה?
"כי כאן רואים רק כפרים ערביים ריקים מאדם".
הדבר הזה שהוא ראה מול עיניו
פליטים, כפר שנעלם, שחוסל,
כאשר הוא עצמו, החוויה המכוננת של חייו
הייתה העובדה שבגיל עשר הוא היה בשיירת פליטים
במלחמת העולם הראשונה,
וכל התודעה שלו האנושית כילד, הוא צמח לתוך שיירה של פליטים,
ששם הוא ראה את אימא שלו לראשונה הולכת יחפה
ליד העגלה, כדי לא להכביד על העגלה.
כל המראות האלה שהם בין ארוטיים ל...
אתה יודע, של נער שרואה את אימא שלו הקדושה הולכת כך.
חוויית הפליטות היא בעצם חוויית היסוד
שבנתה אותו, שכוננה אותו כנער, כבחור,
כמי שאחר כך הגיע ארצה לבד בן 21,
וקבעה בעצם את השקפת העולם שלו.
בעצם,
נחזור לזה אחר כך, כי זה גם היה רגע חשוב מאוד
גם בחייו וגם בכתיבתו,
הוא עושה ב-48' מהלך ש...
שאולי אפילו עד היום הוא קצת קשה למיינסטרים הישראלי,
אבל אז היה בבחינת בל ייראה ובל יישמע.
הוא מזהה בין גורל הפליט היהודי לגורל הפלסטיני הארץ-ישראלי.
ולזה נחזור.
דיברת על החוויה הזאת של לראות את אימו בפליטות.
קורה עוד משהו בעקבות המלחמה והזמן שעבר.
הוא חוזר אל המכתבים האלה, נכון?
הוא חוזר לצרור מכתבים. -נכון.
בעיקר מאימא שלו.
כל המשפחה. -כל המשפחה.
וזה גם תורם ליציאה שלו מהשתיקה.
הספר הראשון שהוא מוציא אחרי...
לא, זה יותר מאוחר. -זה יותר מאוחר?
הוא מוצא את המכתבים, זה בתחילת שנות השישים,
ומה שמוציא אותו מהשתיקה זה מלחמת העצמאות.
הוא יצא מהשתיקה כשהוא מצא, נדמה לי כך,
כשהוא מצא כלים שיכולים להלום
את המאורע ההיסטורי,
כשהוא מצא בשפה שלו, בלשון שלו
אפשרות לבטא את השבר, את השוק, את ההלם ואת...
את המהפך הנורא שקרה בעולם.
אני רוצה באמת להגיע
לצרור המכתבים הזה שהוא מגיע אליו.
מה קורה כשהוא מוצא את המכתבים האלה?
שעליהם הוא לא ענה בזמן אמת. -נכון.
הוא טוען שזה לא בדיוק שהוא לא ענה.
הוא מתרץ את זה בזה שהוא רצה
כל מכתב שיהיה יצירה ספרותית
במקום לענות.
שזו התחמקות, אבל אופיינית לו,
לספר סיפורים כאלה. -כן.
והוא מוצא את המכתבים תוך כדי צורך לסדר שולחן.
המכתבים היו קבורים במגירות השולחן שלו.
היה לו שולחן עם שלוש מגירות.
באחת היו תקועים המכתבים,
ובמגירה אחרת כל מיני שמונצעס שהוא היה אוסף ברחוב,
כל האוספים שלו המזעזעים,
ועוד קצת עטים שהוא היה סוחב פה ושם.
אלה היו המגירות. עכשיו, הוא הוציא את המכתבים מהמגירה,
והם התחילו לרחף שם כמו איזה רוחות רפאים,
והוא התחיל פתאום
לקרוא בהם
ולכתוב.
לא הרבה שנים לפני זה
היה עניין של מגילות מדבר יהודה,
יגאל ידין, המגילות הגנוזות, התגלה.
היה גם משפט אייכמן ב-60', 61'.
זאת אומרת, כבר הכול רמז ש...
"תקרא. עכשיו תקרא".
הוא גם ראה את החשיפה של המגילות...
זה מקסים בעיניי
שהגילוי של מגילות מדבר יהודה שקבורות שם 2,000 שנה או מה,
זה גם מבחינתו אומר לו: "תחזור למכתבים של אימא ושל המשפחה".
כן. גם בשיר שפותח את "שלושים עמוד" יש:
"יום יבוא
"אביאם אל מערת בר כוכבא
"להעלותם באבק".
אנחנו נשמע שיר אחר, נדמה לי, מאותו קובץ.
"ענה לי", נכון? -כן, "ענה".
בואי נשמע.
יש תחושת אשמה עצומה,
שהיא אשמת השורד.
לא כתבתי, לא שמרתי על הקשר, לא שמרתי על זה בחיים.
הם נדנדו לי, "מה אתה אוכל? מתי תתחתן?
"אתה כבר בחור מבוגר".
משהו הורי מאוד בסיסי כזה,
כל כך קרוב בעצם ללב.
אתה כל כך מרגיש את האנשים האלה.
אתה מרגיש את זה בתוכך.
אשמת השורד, אומר דן מירון.
אני רוצה לשאול אותך אם יש קשר בין אשמת השורד
לבין העמדה הפוליטית.
אנחנו מגיעים עכשיו לסיפור של "פסח על כוכים".
הוא מפרסם שיר ארוך מאוד, לא קל לקריאה.
כבר ה... -ממש לא.
לא קל לקריאה, לא קל להבנה. -ברור.
לא רק קשה מבחינת התכנים שלו, אלא גם הבנה פשוטה היא קשה.
אבל מה שברור גם למי שמרפרף עליו,
שהוא עושה את החיבור הזה שבין הפלסטינים
או הסבל הפלסטיני, אפרופו 48',
לסבל היהודי,
שזה מעורר שערורייה עצומה.
אז קודם כול, את יכולה לספר מעט על השערורייה שהייתה?
ההתקפות הנוראות שהיו על השיר באו בכל העיתונות הישראלית,
גם ב"דבר", העיתון שהוא קרא,
עד "חרות", כמובן. הכול.
והייתה תקופה... הייתה תקופה קשה
שדיכאה אותו לגמרי. -דיכאה אותו?
כן. אני הייתי קטנה מדי כדי להבין. -את לא זוכרת, או שאת זוכרת?
אני זוכרת בערך. משהו אני זוכרת, כן.
מין צונאמי כזה ביתי?
ואני זוכרת שהוא חשב, הוא הרגיש שעוקבים אחריו ברחוב.
יותר נטיתי לחשוב שהוא ממציא, אבל אני לא יודעת.
שהש"ב עוקב אחריו. -או-אה.
כן. -הלך רחוק. אולי לא.
אין לדעת. לא יודעת, כן.
עכשיו, השיר הזה הוא קשה גם מבחינת...
לא רק מבחינה רעיונית, אלא גם מבחינת הכתיבה,
כך שאין פלא שאף אחד לא הבין, שדחו את זה,
לא רצו לקרוא דבר כזה.
לא רק במשמעות.
אם הוא אומר שם שהאדמה היא בת בלי בעל,
אין בעלים לאדמה הזאת,
לא ערבי ולא יהודי,
אם הוא אומר ש... איזו דמות של אישה ערבייה אומרת:
"מהרה, נערי, אמור לי אימא",
שהערבייה מבקשת מהנער היהודי
לקרוא לה אימא. זאת אומרת,
האימהות, שבעיניו בכלל, אגב,
הייתה הפריזמה שדרכה הוא ראה כל דבר בעולם,
הערבייה אומרת לנער, לעולה, לבא לארץ, "קרא לי אימא".
זאת אומרת, האדמה כאימא אחת רחבה.
גם כאן ההפגשה של הערבית עם היידיש.
נכון. -עם היידיש.
אחר כך זה ילך ויתערבל בתוך השירה שלו
וייתן לה את הצביון המיוחד שלה. -נכון.
ומבחינת החרם, היום במבט לאחור, זה מה? זה גם חברים קרובים?
זה גם השולחן בכסית, זה גם החבורה הדירה אותו?
בעיקר, בעיקר.
לא היה חרם במובן שלא היה לו איפה להדפיס.
שום עיתון לא סגר בפניו את... הוא יכול היה להדפיס.
לא הייתה דחייה מהסוג הזה.
אבל החברים שלו, הציבור היה...
גם בז לו וגם הסתייג ממנו והתנער ממנו.
נשמע קטע שלו מדבר על זה, בסדר? -טוב.
את מיטב ימיי עברתי בביזוי ובהתנכלות.
הייתה התנגדות, אני מבין זאת.
התנגדות. וגם הייתה תקופה של התקפה רבה עליי.
גם החרמה הייתה.
אם אומרים לאדם: "לך לעבדאללה",
זה טוב לך?
"לך לעבדאללה.
"אתה לא משלנו, לא רוצים אותך פה,
"אותך ואת שיריך. לך לעבדאללה".
לא שזה עשה אותו פחות בוטה בהמשך.
הלקח שהוא למד או ההשפעה הפסיכולוגית של זה עליו
לא הייתה השתקה או פחד בהמשך. -לא, לא.
הוא לא ניתן לאילוף.
לא זאת הכוונה.
מעניין אותי אבל
אם את כילדה מבינה את זה שאביך הוא לא ניתן לאילוף.
כשאת הולכת איתו ברחוב, את מבינה את...
כי ילדים, כשמסתכלים על...
זו דרך העולם. -נכון.
כזה הוא אבי, כזאת היא אימי, שעוד לא דיברנו עליה.
נכון. -וצריך.
את הבנת את זה שאביך הוא טיפוס?
כן. -איך?
כן, כן.
הבנתי שללכת איתו זה... הוא עושה בושות בכל מקום.
אה, באמת? -כן.
כן, כן. -איזה בושות, למשל?
זאת אומרת, גם היה לו צד אחד טוב,
שהוא הפך כל דבר לחג, לחגיגה,
שללכת איתו לקנות נעליים זה היה יותר מעניין
מאשר ללכת עם אימא שלי לקנות נעליים.
זה מייד הפך לנעליים אדומות ו"את חסידה" ו...
וזה היה כאילו מסע עינוג, עינוג גדול מאוד,
הדברים האלה. -ובכלל, גם...
אני מבין שמבחינת לבוש היה לו הקוד שלו, נכון?
הצבעים שלו.
בתקופת החאקי הוא הלך לבז'.
לא, הוא היה... כן, כן. -לבש ורוד פתאום ברחוב.
כן, כן. אבל הוא...
אני יכולה להבין את זה בעיקר על הרקע של הבידוד שלו.
אני חושבת שמי שהולך ערב-ערב לכסית
כשכולם מפנים אליו את הגב,
והוא יושב ליד שולחן אחד קטן בודד על כוס תה אחת,
חייב להיות אסוף ולבוש,
שההדרה הזאת הייתה צריכה להיות גם סוג של...
סוג של הכתרה. כאילו, אני בסדר, אבל אני נסיך.
זאת אומרת, יש בזה משהו...
זאת אומרת שהוא הולך תקופה ארוכה לכסית ערב-ערב.
כל חייו.
עד שנגמר.
וכולם עם הגב אליו.
כולם ישבו בפנים. -והוא בצד.
והוא בשולחן. הוא לא היה בצד, הוא היה בשולחן על הגבול
בין הכניסה ליציאה.
על הדלת, על יד עמוד הדלת.
אותו שולחן קטן כל השנים,
כשבפנים היה שולחן רחב עם הרבה משוררים והיה שמח.
בריאיון ההוא מ-82' שדיברתי עליו קודם,
שאת ראיינת את אביך, את אבות,
וגם הופיע בספר נהדר שאני ממליץ עליו,
זה נקרא "איך עשית את זה?"
שאת יושבת עם מיטב המשוררים ושואלת איך הם עשו את זה.
את מדברת איתו על אלתרמן.
כי הרי החבורה הזאת שבשוליה הוא מתקיים,
שעל ידה הוא לא מתקבל בכסית ובעולם הספרותי,
היא החבורה שהמלך המוכתר שלה הוא נתן אלתרמן.
ואת שואלת אותו אם מותו של אלתרמן שחרר אותו
לפריחה המאוחרת הזאת של הכתיבה שלו מגיל 70 ואילך.
הוא עונה על זה תשובה נהדרת. אמרתי לך, אני זוכר את זה בעל פה.
הוא אומר: "על זה רק אלוהים יכול לענות".
שזאת תשובה מעוררת מחשבה. -נכון.
בעיניי היא כן, בעיניי היא תשובה חיובית,
אבל אני לא יכול להגיד את זה.
ככה אני מפרש את זה. ואת?
אני חושבת שהתשובה מורכבת,
כמו שהיחסים ביניהם היו מאוד מורכבים.
המוות של אלתרמן,
אי אפשר לומר שהמוות של אלתרמן
שחרר אותו,
כיוון שאת הדרך שלו בשירה
הוא עשה מתחילתה, מהשיר הראשון שלו
עד השיר האחרון שלו,
אתה רואה כאן קריירה במובן של מהלך,
של שיר ראשון שנכתב על מרים המגדלית ובנה הלבן,
והשיר האחרון, המחזור האחרון לפני מותו,
הוא נקרא "אי שם שם הוא", שזה שירים על ישו,
אז בעצם אתה רואה חוט אחד שמוביל מתחילת הכתיבה,
ממרים המגדלית, מהנצרות,
אל הייסורים, אל כור הכאב ואל הייסורים של ישו, של הבן.
מהאם לבן.
אז אתה לא יכול להגיד שכאן באמצע משהו...
אם קרתה כאן איזו רעידת אדמה מבחינה של יבול ספרותי,
אתה לא יכול להגיד שזה בגלל מוות של דמות אחת,
כי אתה רואה כאן ממש קו.
כן, זה גם הצורך שלנו למצוא את ההסבר הזה,
כי באמת שירה... -כי אנחנו רגילים.
נו, מה לעשות, כאלה אנחנו.
אבל גם שירה נתפסת כ...
לפחות עד לפני כמה שנים זה היה נתפס כך,
זה נדמה לי שבשנים האחרונות השתנה,
שהמשוררים כותבים את מיטבם בצעירותם,
כשהם מלאים עזוז וכולי. -חלקם, חלקם.
כן, כן, כן.
אבל אביך הוא באמת גם אומץ על ידי החבורה הצעירה
שרצתה למרוד.
והוא אפילו התייחס לזה באירוניה. -ברור.
כל החבורה של "סימן קריאה", שלא פתחה
גיליון שלה של כתב העת
בלי שיר של אבות. -כן.
אפילו בכתב ידו. -לפעמים.
מה שהיה באמת...
קודם כול, אני חושבת שהוא התגלה כאילו שוב ושוב
על ידי כמה דורות.
אחרי שנים של התנכרות, כמו שהוא אומר,
והדרה ועלבון, הוא התקרב...
הוא הכיר, התוודע לנתן זך, שאהב אותו מאוד,
ובשנת 60', 61', זך עשה איתו ריאיון ברדיו, בקול ישראל,
ריאיון ארוך מאוד,
שבמהלכו אבות קרא את השיר שלו "מלבדאתה",
שפורסם שנתיים לפני כן.
את השידור הזה בקול ישראל
שמע נער צעיר בן 21-20,
שהוא מאיר ויזלטיר,
שבבוא הזמן יבוא הוא למנחם פרי, כשיקימו את "סימן קריאה",
ויביא את פרי לאבות.
אז אתה רואה, יש כאן שרשרת של דברים של דור,
שזה לא רק ככה.
ויזלטיר עצמו אומר שאבות ישורון
הוא אחד משלושת המשוררים שעיצבו אותו כמשורר.
ככה הוא כתב פעם.
וכשהוא דיבר על השערורייה של "פסח על כוכים",
על אותו שיר פוליטי, אותו שיר שמשווה
את הפליטים היהודים לפליטים הפלסטינים,
הוא אומר: "הרי גם אלתרמן כתב שירי ביקורת על טוהר הנשק
"וגם ס. יזהר כתב את חרבת חזעה,
"אז למה כולם התנפלו על אבות?"
הוא אומר: "כי אבות עשה משהו שהשניים האחרים לא עשו.
"הוא הוציא את עצמו מהקולקטיב". -נכון.
שזה מבט יפה. -נכון.
תראה, אבות היה בכלל...
הוא היה על הגדר.
הוא היה מאוד מעורב כאזרח, כקורא עיתונים,
כל דבר היה אכפת לו,
אבל הייתה בו זרות ומוזרות כל הזמן, שהוא בעצם...
הזרות שלו הייתה צורך קיומי.
זה לא דבר שהוא...
הוא לא יכול היה להיות אחרת אלא זר,
והוא שמר על הזרות הזאת.
אני רוצה שנשמע עוד שיר אחד שלו
שאני נורא אוהב. -טוב.
הנה זה.
את יודעת, יש שורות שאני זוכר את עצמי קורא.
כן? -השורות האלה, המסיימות,
"הבית קפה מלא דצמבר,
"שומעים ג'ון באז שרה איי ריממבר".
זוכר את זה כמו איזה הקשה של שני קלידים
שיש ביניהם דיסוננס ערב. נכון? -כן.
הוא הכריח אותי לקחת אותו לקיסריה כשהיא הופיעה.
ג'ון באז? -ג'ון באז. היה מטורף עליה, כן.
ואת שנה כבר, זמן ארוך כבר בתוך ה...
הגנזים. -הגנזים והארכיון שלו.
כן, כן. -זאת לא מלאכה קלה נפשית,
אני מתאר לעצמי. -לא, להפך.
נפשית היא קלה מאוד.
נפשית היא קלה מאוד? -ודאי.
את לא אפופה בתוך העבר? -לא.
לא, לא, היא קלה.
היא מרתקת. -הוא השאיר ארכיון עצום.
ענק, כן.
את מגלה עליו דברים חדשים?
לא ממש חדשים, אבל אני רואה דברים שהוא לא פרסם,
דברים שהוא כאילו הניח בצד,
ואני רואה מה שידעתי,
שהוא ידע טוב מאוד מה הוא עושה.
זאת אומרת שהייתה לו מחשבה,
עם כל הסער והפרץ ו...
והאקסטרווגנטיות הזאת. -והאקסטרווגנטיות, כן.
אז כאותן הסתירות,
הוא ידע, הוא היה צלול כמו כירורג כשהוא ישב לעבוד.
ובקור רוח מוחלט הוא כתב.
כל התיאטרון, הדרמה הגדולה הייתה, היא לא סתרה,
אבל כשהוא ישב לעבוד לא היה מדויק וחד ממנו.
ואיך זה לשבת אפופה בתוך הפתקים הקטנים,
בתוך היום-יום שלו, בשבילך?
כל כך הרבה זמן. זה חוויה שהיא בטח...
אולי אפילו, אני מניח, מעוררת געגוע.
לא.
גם לא מעוררת געגוע. זה הסתכלות, זה כמו שיחה, כמו...
כמו פגישה.
פשוט אני תוהה על דברים בעצם,
על טיוטה שמתחילה ב... במילה.
כאילו, זו השכבה הראשונה של שיר.
ואחריה אתה מוצא בית, שהמילה הזאת מופיעה בבית.
אתה רואה את הבניין של השיר הגמור
שבסוף יכול להיות בן 20 בתים, לפעמים שירים ארוכים,
ואתה רואה את זה מהשכבה הארכיאולוגית הראשונה.
כאילו, זה צומח לגובה.
וזה מרתק, מרתק לראות.
מן הסתם גם מרתק אותך כאשת ספרות,
לא רק כ"בת של". -כן, כן, ודאי.
כמתרגמת, כעורכת.
אני בטוח שהיינו יכולים להמשיך לדבר,
כמאמר הקלישאה, עוד הרבה, אבל הזמן שלנו נגמר.
אבל הזמן של אבות לא נגמר, וזה מה שהכי חשוב.
הלית ישורון, אני מאוד מודה לך על השיחה הזאת.
תודה לך.
ותודה רבה לכם על הצפייה. "חוצה ישראל" בחינוכית.
להתראות.
תכתוב: מורן פרידמן
ייעוץ לשון לכתוביות: מיה בסטר קינן
הבאה לשידור: שושי חי
הפקת כתוביות: אולפני אלרום