ארוחות שעשו היסטוריה - תאילנד סוקוטאי
בפרק הקרוב של "ארוחות שעשו היסטוריה":
קצת צניעות. נבקר בסוקותאי,
עיר קדומה, בירה קדומה, ממלכה קדומה
בצפון מה שכיום הוא תאילנד ומה שפעם היה סיאם,
נלמד לגדל אורז, להתקיים ממל כמעט.
נכיר תאו מקרוב, נכיר פיל באופן אישי,
ובעיקר, נאכל ארוחה טעימה, צנוע וקדושה.
שלום ווברוכים הבאים לעוד פרק בסדרה "ארוחות שעשו היסטוריה".
אנחנו בתאילנד הפעם, בסוקותאי.
בירתה הראשונה של ממלכת סיאם, בצפון הארץ.
תביטו בכל הפאר והגדולה שסביבי.
באופן טבעי, הארוחה שלנו בפרק הזה תהיה הארוחה ...
הקטנה ביותר וההתנועה ביותר בסדרה שלנו,
אבל ארוחה שעשתה ושעדיין עושה היסטוריה.
הכוונה היא למנחות המזון שמקבלים נזירי התרוואדה הבודהיסטים
בתאילנד ובדרום-מזרח אסיה.
קצת אורז, מעט פרחים, אולי קטורת, והרבה אהבה.
כך חיים מאות אלפי אנשים,
ובזה מאמינים מאות מיליוני אנשים בחלק הזה של העולם.
רק הווה בלי עתיד, רק רוחניות בלי כסף.
רק שלווה בלי שנאה.
כדי להבין מה עומד ביסוד התרוואדה,
הזרם הבודהיסטי הרווח בתאילנד, קמבודיה ומיאנמר,
קפיצה קטנה בחזרה אלינו ארצה.
רמת אביב, קמפוס אוניברסיטת תל אביב.
כאן ננהל שיחה קצרה עם הפרופסור יעקב רז
על ... בודהיזם, אלא מה.
שלום לפרופ 'יעקב רז מחוג ללימודי מזרח אסיה
באוניברסיטת תל אביב. שלום.
אני מביט בבודהיזם, בזרם הרווח בתאילנד ואני אומר,
אין דבר שהוא יותר ההפך מאתנו. גם אתה מרגיש כך?
זה כמובן ההפך הגמור,
כמו שציינת בצדק, בין החיים שלנו,
שם הם רוצים
מעודכן אפליקציה לעוד בגד,
לעוד ספר, לעוד ... לעוד איזה ... באמת, זה מין ההפך שאומר,
אולי אם אתה תצטנע לך בשתי גלימות, מברשת שיניים,
מגבת ועוד משהו, ועוד איזה מחסה קטן,
אז יכול להיות שתראה הרבה יותר טוב איך, מה מתרחש מסביב,
ואיך העולם מתקיים, ואולי גם הסבל שלך יהיה פחות,
כי אתה לא תרדוף כל הזמן אחרי ה ...
למשל, האפליקציה הבאה. -אבל כשאתה אומר "צמצום",
להסתכל במועט, לוותר על הכל,
אולי זה לוותר גם על האויב הגדול שנקרא "העתיד",
אבל אולי לוותר על העתיד זה בעצם לאבד הכל.
הרעיון הבודהיסטי הוא לא כל כך יש עתיד או אין עתיד אלא האחיזה.
התפיסה שאתה תופס ברעיונותיך, הטובים או הרעים, דרך אגב.
אתה יכול שיהיו לך רעיונות חזקים מאוד על עתיד גרוע מאוד,
מפחיד מאוד, מאיים מאוד שלא תרצה ללכת אליו,
ויכולות להיות מהצד השני מחשבות מאוד מאוד חזקות שלך
ומובנות היטב על עתיד טוב מאוד שיהיה.
שתיהן מנקודת מבט של הדיאגנוזה הבודהיסטית אותו דבר.
אתה יכול לחשוב שאם יש לך מחשבות טובות,
אז זה יותר טוב אבל מחשבות רעות, לא.
ההיאחזות שלך במחשבות הטובות והרעות
והניסיון שלך להגדיר את זה בדיוק או להירתע מזה בדיוק
כמו שאתה חושב את זה, זאת הבעיה ולא העובדה.
העתיד בוודאי שיבוא, אבל הוא יהיה הווה.
אני לא יודע אם אתה התנסית בנזירות ... -התנסיתי, כן.
עד כמה קשה לאדם מערבי כמוך וכמוני
למחוק את האגו או למחוק תובנות מערביות,
או למחוק את הרקע שממנו אנחנו באים,
ולצלול להכנס לתורה אחרת? זה לגמרי אינדיבידואלי
או שיש כאן איזה שהוא הבדל תרבותי שהוא כללי
וכמעט בלתי אפשרי?
כן, יש הבדלים תרבותיים וגם, זה היה לי לא פשוט.
זה אומר להצטנע ב ... ולראות ...
האמת? אחרי זמן מה ואחרי הקושי,
כמה מעט מספיק לנו.
מבחינת הצרכים הפיזיים, באמת,
היה שמה כל מה שצריך.
היו שמה מגבות והיו בגדים,
והיה ... והייתה מיטה לישון עליה,
והיה אוכל.
מההיבט הכי אישי, אגואיסטי ו"טמבלולי "שלך,
על מה לך היה הכי קשה לוותר בתקופות הנזירות של חייך?
באופן מוזר על ספרים. כן.
כי אני חולה ספרים. אני קורא כל דבר שמודפס.
אני רק מעריך את זה שוויתרת על הרבה דברים,
אבל עלינו אנחנו לא מוותרים. תודה רבה. -תודה רבה.
סוקותאי, הבירה התאילנדית הקדומה,
כבר היום בלב שדות אורז.
אחרי שמרכז הכוח עבר לאיוטאיה שבדרום,
נשארו כאן בעיקר עתיקות, מקדשים,
מנזרים בודהיסטיים ושדות אורז לנצח.
ואתם יודעים מה יפה? כך כאן בהצטרפות מקרים,
ממש כמו אצלנו, מי שעובדים בשדות
הם תאילנדים.
אז איך מעבדים את השדות? ל"בדואינים "יש טנדר סובארו.
לקאובואים באמריקה יש אל קמינו.
לתאילנדים יש תאו. ושלא תחשבו שזה קל לגדל אורז.
אומר בגידול שיש לו 40,000 זנים, גדל בשש יבשות תבל,
כולן חוץ מאנטרקטיקה,
ומאכיל את חצי מאוכלוסיית תבל.
יאללה, היידה!
הדרך הקלה והנחמדה ביותר להגיע לסוקותאי היא בטיסה
של "בנגקוק אירווייז",
חברת תעופה מוזרה מאוד עם שדה תעופה מוזר מאוד.
יש לה שדה תעופה פרטי בסוקותאי שיש בו, שימו לב:
שבע זברות, ארבע ג'ירפות, כלוב של תאואים לבנים,
קצת סוסים, קצת קופים וגם ...
חממה של סחלבים, כדי שיהיה יפה.
אבל כאמור, חוץ ממטוסים, הגידול המרכזי של סוקותאי
הוא אורז, אורז, ועוד פעם, אורז.
שלום, קון ואנג לי, ותודה על המיקום הנדיב
באחוזה המדהימה הזאת.
לא בכל יום אני זוכה להכיר אדם שבבעלותו לא רק חברת תעופה
ואחוזה גדולה כל כך אלא גם ארבעה ג'ירפים.
אז ראשית, רציתי לשאול אותך, מה הנכס האהוב עלייך ביותר?
הנכס האהוב עליי הוא הבעלות
על המיזם החקלאי הזה.
לא הג'ירפים. -לא הג'ירפים. -הם שייכים לבעלי. -אני מבין.
הבחנתי שחשוב לך מאוד להיות אורגנית.
את מחזיקה במסעדה אורגנית, שדות האורז שלך אורגניים לחלוטין.
מדוע זה חשוב?
חשבנו שבעצם היותנו אורגניים נוכל לגרום לחקלאים
להפסיק את השימוש בהדברה כימית.
לדעתך, ביום מן הימים יהיה אפשר לגדל אורז אורגני ההווה העולם?
חצי עולם אוכל אורז.
אני מקווה שבעתיד יותר אנשים,
חקלאים תאילנדים,
רבים יותר יצטרפו לפעילות שלי.
כבר עכשיו אפשר להבחין בשינוי. ויותר ויותר אנשים מתעניינים
במיזם שלנו. -קון וואנג לי, תודה רבה לך,
אני בטוח שכל מי שיזכה להכיר את סוקותאי
ויזכה להכיר אותך יהיה מאושר כאן.
תודה רבה לך. היה לי לכבוד.
עכשיו שיש לנו אורז, סוף סוף, אפשר להכין גם מנה של אורז.
אני רוצה ללמד אתכם להכין מנה
מאוד מאוד מאוד אופיינית לתאילנד -
אורז מוקפץ עם כל מיני תוספות ושרימפס, כמובן.
ומה שיפה בה זה שהיא עושה שימוש באורז לא משלחת,
אלא מלפני ארבעה וחמישה ימים, וזה האורז הנכון.
אורז שבישלתם, הילדים לא רצו לאכול אותו,
שמרתם אותו במקרר, הוא התייבש קצת,
ואז אפשר להכין ממנו את המנה הזאת.
אז, זה מתחיל בלצקת משהו כמו שתי כפות שמן לתוך ווק חם מאוד,
ומיד בשמן הזה לטגן ארבע-חמש שיני שום קצוצות,
וגם פלפל חריף. אני אשבור אותו בידיים, ברשותכם.
משהו כמו חצי פלפל חריף, בוחשים,
ונותנים לשמן לקבל את הטעם הטוב ביותר של הפלפל ושל השום.
בינתיים יוצקים עוד כף שמן על האורז שלנו.
יש לנו כאן שתי כוסות אורז מבושל.
תימניות "מעל עלויות" כשהן מכינות את הסחוג,
התאילנדיות "מארארזות" כשהן מכינות את האורז.
עושים מסאז 'כזה כמו שמרוקאיות עושות לקוסקוס שלהן,
כדי לוודא שאין גושים בתוך האורז שלנו.
כשהשתמש שלי השחים, אני מוסיף לווק שרימפס.
שתי כוסות של שרימפס קטנים. אם אין לכם טריים
ואין לכם כוח לקלף את הטריים, תשתמשו מהקפאה, זה מותר.
ולהקפיץ עד שהשרימפס ורודים ורודים ורודים ויפים.
הם קופצים וצועקים: "אימא, אימא, חם לי!".
בזמן שאני מקפיץ את השרימפס אני אזכיר לכם,
אני אוסף מתכונים בדיוק כאלה.
כאלה יכולות לשנות את ההיסטוריה.
אם יש לכם מתכון כזה,
שלחו אותו לכתובת האינטרנט
המופיעה בתחתית המרקע.
בין השולחים יוגרל פרס.
כשהישריפס שלנו מוכנים, הם ורודים, הם מבעבעים,
אנחנו מוסיפים את כל האורז שלנו להיכנס לשיווק.
ערבוב קטן.
ועכשיו, כל הזמן מקפיצים את האורז,
אבל מוסיפים לו גם חומרי טעם. מה הם חומרי הטעם?
כוס של אפונה.
אפשר להשתמש באפונה מהקפאה, זה בסדר.
שתי כפות סוכר חום. תאילנדים מאוד אוהבים מתוק.
כמו שהם אוהבים חריף, הם אוהבים גם מתוק.
חמש-שש כפות רוטב סויה.
אם אתם תאילנדים אדוקים, אתם יכולים להשתמש גם ברוטב דגים.
ולסיום, זר אחד יפה של כוסברה.
אם אין לכם כוסברה או שאתה לא אוהבים,
אתה יכול להשתמש גם בבזיליקום.
ולערבב.
שימו לב שהתבשיל שלנו הוא מאוד מאוד יבש.
הוספתי בסך הכל חמש כפות של רוטב סויה.
אלה כל הנוזלים שיש לנו בתוך התבשיל. למה?
כי אנחנו רוצים לתת לאורז להיצרב ולהתבקע.
תכף תשמעו את האורז עושה "פאק פאק פאק",
זה סימן שהתבשיל מוכן.
אנחנו בחזרה בתאילנד,
אבל רגע לפני שנפרוש עם האורז שלנו לחיי מנזר,
תנו לי לקחת אתכם לסטייה קלה לצד הדרך,
לחוות "בון לוט", שתאמינו או לא,
היא בית אבות לפילים.
שלום, קתרין קונור, מייסדת "בית המחסה לפילים בון לוט".
אני שמח להיות כאן. זה כבוד.
ראשית, תוכלי להסביר את פירוש השם של בית המחסה?
"בון לוט" היה שמו של גור הפילים הראשון שפגשתי
כשטיילתי בתאילנד לפני 11 שנים.
הוא נולד פג.
אמו דחתה אותו, אז האירוע הוא היה אמור למות, אבל הוא לא מת.
"בון לוט" משמעו "שורד" בתאית.
כעבור כשנה נפל בון לוט במורד גבעה,
ונעשה למשותק ברגליו האחוריות.
ושנה לאחר התאונה זו הוא נפטר.
בון לוט מת בזרועותיי כשהיה בן שנתיים ושמונה חודשים,
והבטחתי לו שהעולם יכיר את הסיפור שלו,
ושאני אמשיך להציל חיות לזכרו.
אם כך, בתאילנד פילים זקוקים להגנה? -בה להפוך.
למה? -ובכן, ענף התיירות,
הפילים מכנים להסיר את התיירים, והענף מלא אכזריות והתעללות.
והבעיה נעוצה גם בזה שתיירים המגיעים לתאילנד
יכול לדעת על ההתאלות המתרחשת כאן,
אז תפקידי כאן לחנך את האנשים לפני שהם מגיעים לתאילנד,
כדי שלא ירכבו בכיסאות על גב הפילים.
הם לא הולכים לצפייה במופעים.
הם אפילו לא נכנסים בשער של מחנה לתיירים,
כי כשאתה משלם למחנה שכזה
אתה תומך באכזריות שמאחורי הקלעים.
מי הגברת הסביבה זו?
הגברת המיוחדת הזו היא בון טונג.
היא בסוף שנות השישים לחייה.
היא הניצולה החדשה שלנו. היא כאן רק מאוגוסט.
הצלנו אותה ממחנה תיירות בפאטיה.
היא שימשה לרכיבות, ושמו לה כיסא על הגב שנים,
ואתה יכול לראות שההגב שלה נשבר תוך כלשהו.
אני חושש שמישהו הורס את הגינה שלך.
לא חשוב. -לא חשוב? -לא חשוב.
זה כאן כדי שייהנו. -בה להפוך.
שלום, קטנטונת.
יש לה שיער על האף.
כשפילים נולדים הם מכוסים בשיער עבה וארוך,
כיוון שאינם סגנונות לתאם או לשלוט
בפעולות החדק או הזנב שלהם. -באמת?
אז השיער מתפקד כדוחה חרקים טבעי.
וככל שהם מתבגרים וגדלים ומתחככים בעצים,
השיער נעשה לדליל והופך לזיפים קצרים בכל הגוף.
וזה מה שהם עושים כל היום? -כן.
האם אוכלים עשבים? -בה להפוך.
זו נירוונה ממש.
הפילים שלך מגיעים לנירוונה.
רגע לפני שאנחנו נפרדים מהבנות המקסימות האלה,
אני רוצה לתת גם לכם בבית אפשרות להשתתף בתכנית שלנו.
ובכן, חידת פילות.
פילים ופילות מקדישים 16 שעות ביממה לאכילה.
אבל, הם צמחונים. לא הכול הם אוכלים.
אני אתן לכם שלושה מאכלים, ואתם תגידו אחד שהם לא אוהבים.
ובכן, אבטיחים, בוטנים, קליפות עצים -
מה מבין השלושה פילים לא אוכלים?
יודע את התשובה?
שלחו אותה לכתובת האינטרנט
המופיעה בתחתית המרקע,
אני מבטיח לכם, בין הפותרים נכונה
תוגרל פילה.
אבל זה הזמן לעזוב את הפילים ולחזור אל הנזירים שלנו.
ובכן, שיחה קצרה עם נזיר על החיים ועל משמעותם.
שלום, ידידי, פרה פו טה.
תודה שאתה מארח אותי כאן במנזר.
בעבורי, זו הזדמנות מצוינת ללמוד
אז היות שאני בור, אני אשאל כמה שאלות,
למשל, בן כמה אתה? -בן 32.
ומתי נעשית לנזיר?
נעשיתי לנזיר לפני ארבע שנים בערך.
אז, בוא נתחיל בלוח הזמנים היומי שלך.
באיזו שעה אתה מתעורר?
למעשה, נזירים מתעוררים
בארבע או בחמש בבוקר,
ואז אתה הולך ל ...
אתה מחזיק קערה ובה ...
כדי לא סוף אוכל, ואז כל בוקר אנחנו הולכים ברחוב,
כבודהיסטים בתאילנד, אנחנו מבקשים אוכל,
ואז אנחנו חוזרים למנזר. אנחנו שרים בשמונה בבוקר.
קודם אנחנו מסיימים לאכול ארוחת בוקר,
ובאים לשיר באולם הזה.
ואז אנחנו לומדים ... תורה כלשהי,
וקוראים את הכתבים ואת הפילוסופיה בנוגע להגיד בודהא
ובנוגע לתורתו, ולפעמים אנחנו עושים מדיטציה.
ואנחנו אוכלים ארוחת צהריים.
אנחנו לא אוכלים ארוחת ערב. -באמת?
כן, רק ארוחת בוקר וצהריים.
אז בתור נזיר בודהיסטי ויתרת על כמה דברים,
דברים שאתה לא עושה יותר שאנו, האנשים הרגילים עושים,
למשל, אין לך סקס. עוד משהו?
מכיוון שאנחנו שואלים מה מטרת הקיום שלנו,
מה המטרות שלך באמונה שלך ביחס לאדם בעולם הזה,
אז מה אתה רוצה, מה אני רוצה. אני בוחר דברים.
אני מחפש, ראשית, אני מחפש דברים שהם אושר טהור.
כשאני אותו אדם שבחוץ, יש יותר מדי רדיפת בצע,
יותר מדי כעס, יותר מדי רוצים עוד ועוד, ואין לזה סוף,
וזה מכלה את עצמנו. אז התורה הבודהיסטית
היא הדרך להיחילכן מהדבר הזה. -בעבורי, כזר, כשאני מתבונן בך,
נראה לי שאתה ויתרת על הרבה דברים,
כדי להשיג את הרוממות זו.
למשל, אין לך עתיד, נכון? אתה לא מאמין בזמן.
ההשקפה שלי בנוגע לעתיד ... אנחנו קוראים לזהות "נירוונה",
קוראים לזה "הארה",
אז אנחנו הולכים בדרך, וזה מתקרב.
כלומר, עכשיו אני כועס פחות, פחות רודף בצע,
ויותר נהנה מההווה ומהשלווה.
אז אני חושב שזה כיוון שאני מסוגל להתמיד בו,
וכעת אני רואה שאני מתקדם מעט מדי יום ביומו.
לכן אני עדיין נשאר בהווה, מתאמן בהווה,
כדי להגיע להארת הנירוונה.
ידידי, תודה רבה לך. אני מאחל לך נירוונה כאן ועכשיו.
ותודה רבה. זה היה מאיר עיניים. -גם לך.
כך עובדת השיטה.
בעצם אומר בערבות הדדית של אלפי שנים.
הנזירים מספקים שירותים רוחניים,
התושבים נותנים כף אורז, מעט בשר, מעט מרק
והרבה אמונה.
בעצם, זה דומה למה שכתב יהודה עמיחי
על מטבעות החסד שהורישה לנו אימא,
שזכרם יגן עלינו עכשיו ובימים האחרים.
זה בדיוק אותו דבר, אבל בתאילנדית.
זה הזמן לחזור למנזר ולא כולל את המנחות שקיבלנו.
אני צריך להתלבש.
וזו הייתה כנראה הארוחה הצנועה ביותר
שהייתה בסדרה שלנו,
אבל היא הייתה לגמרי באור ובאהבה ובחסד.
הלוואי שההיסטוריה תיישר קו עם ארוחות כאלה.
רגע לפני סיום, ברוכים הבאים לפינתנו "מנה אחרונה".
ובכן, מהטמה גנדי, השכן מהודו,
הקפיד כמו הנזירים שלנו
על ארוחות צנועות,
עדינות וצמחוניות, כמובן.
ב -30 בינואר 1948 בערב
הוא סעד את לבו במעט חלב עזים,
כמה ירקות אורגניים ותפוז או שניים.
ואז רצחו אותו.
אז אני שואל אתכם.
תמלול: נטע ירקוני
ייעוץ לשון לכתוביות: רווית ליגום
הפקת כתוביות: אולפני אלרום